הופעת נשיא סין בין האליטות של העולם בדאבוס השנה נראית הולמת בצורה מוזרה, בהתחשב בספיקות ביחס לפרויקט הגלובליזציה של האליטה הזו בעקבות הצבעת הברקזיט ובחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב.
שי ג'ינפינג יהיה בכל זאת חריג בנוף האנושי הקוסמופוליטי שמתקבץ בתחילת כל שנה בעיירת הסקי השווייצית. מדען המדינה סמיואל הנטינגטון מאוניברסיטת הרווארד משתמש במונח היבש "אנשי דאבוס" כדי להגדיר את הזן הזה - שחש יותר בנוח בחברת זרים שדומים לו מאשר בחברת בני עמו, ורגיש יותר לגורל האנושות מאשר לגורל קהילות מקומיות בארצו.
הנשיא הסיני הראשון שמגיע לדאבוס הוא ההיפך הגמור מאנשי ההר המושלג: הוא לאומן בעל קו נצי.
סין היא אולי המוטבת הגדולה ביותר מהשינוי הדרמטי בחלוקת ההון העולמי, והמעבר שלו מהמדינות המתעשות העשירות לכלכלות המתעוררות - תהליך שחילץ מאות מיליוני סינים מעוני - אך עמדת הממשל הסיני לגלובליזציה היא דו-ערכית מאוד.
שי צפוי בכל מקרה להציג את עצמו בפורום הכלכלי העולמי כמגן הגדול ביותר על הגלובליזציה. השאלה היא, מפני מה? האירוניה בהופעתו הצפויה של שי היא שהוא שותף לספקנות של ציבור הבוחרים המערבי, שמשליך מעליו את כל הערכים המקודשים של הגלובליזציה, תרבותיים וכלכליים.
שי מתעב במיוחד את האליטות המטיפות ואת הערכים הליברליים שלהן, כלומר את אותם "זרים שבעים שאין להם מה לעשות מלבד להפנות אצבע מאשימה נגדנו", כפי שהוא ניסח זאת בהופעה במקסיקו לפני מינויו לנשיא, לפי שדר דיפלומטי שפורסם על ידי וויקיליקס. "קודם כול, סין לא מייצאת מהפכה. שנית, היא לא מייצאת עוני ורעב. שלישית, היא לא גורמת לכם בעיות", אמר שי למארחיו בארוחת צהריים.
ההיגיון הזה הוא הסיבה לכך שאנליסטים סינים שעמדותיהם משקפות את הקו הרשמי של בייג'ין נוטים להיות אופטימיים להפתיע לגבי נשיאות דונלד טראמפ בארה"ב. הם רואים בו נשמה תאומה.
תמיכת טראמפ בטייוואן לאחרונה מפחידה אותם, כמובן, כמו גם איומיו לפתוח מלחמת סחר. אבל הם נשארים אופטימיים בזהירות שקבלן הבנייה מניו יורק ישלוט כאיש עסקים מעשי, כזה שמבין כמוהם את הסכנות לאחדות הלאומית של מצעד הגלובליזציה בהובלת האליטות, שמשאיר מאחור חלקים רחבים מהציבור.
את הגלובליזציה צריך להמציא מחדש, הכריז שי בפסגה האסיאנית-פציפית בשנה שעברה, כדי להפוך אותה ל"עמידה, כוללנית ובת קיימא יותר, כדי שאנשים יקבלו את חלקם בפירותיה, וייווכחו שיש להם חלק בה".
מבחינה אישית, האישיות המדודה של שי שונה מהותית מהמוחצנות של טראמפ, אך הסיסמאות דומות מאוד. שניהם מעמידים במקום הראשון את המדינה. "להחזיר את אמריקה לגדולתה" מזכיר את החזון הגדול של שי, "החלום הסיני".
כל זה מוביל כמה משקיפים בולטים בבייג'ין להסיק שטראמפ יזלזל בגלובליזציה בהובלה אמריקאית שממלאת את סין פחד - אג'נדה תוקפנית שעודדה את המהפכות ואת חילופי המשטרים במזרח התיכון ובמדינות ברית המועצות לשעבר.
שי רוצה לקחת את הגלובליזציה לכיוון אחר לחלוטין. הוא חש לא בנוח עם החזון הכלכלי של עולם ללא גבולות, למרות העובדה שסין בנתה חלק גדול מהשגשוג המודרני שלה על בסיס רשתות ייצור חוצות-גבולות ועידוד השקעות זרות. כעת, הפתיחות הזו אינה מתיישבת עם הקפיטליזם הממלכתי הסיני. שי מעודד חברות ממשלתיות, ודוחק חברות רב-לאומיות ממגזר הטק.
רב-תרבותיות? סין של שי מדגישה ללא בושה זהות שמבוססת על גזע - שהטיבטים, האויגורים המוסלמים ויתר המיעוטים בסין רואים כשוביניזם של בני האן, שהם הרוב במדינה.
מעל הכול, שי מתעקש על ריבונות מוחלטת של המדינה. ממשלתו תוקפת "כוחות עוינים" מערביים שמתכננים כביכול להפיל את המערכת הסוציאליסטית. סין היא האלופה העולמית ב"ריבונות אינטרנט", כלומר בסגירת גבולות דיגיטליים ושליטה על מידע חתרני לכאורה.
שי אינו מעוניין, כמובן, לבטל את כל פרויקט הגלובליזציה. יותר מתמיד, סין זקוקה ליצוא חזק ולהשקעות כאשר הכלכלה מאיטה וההון בורח מהמדינה. בדאבוס הוא ישווק את יוזמת "חגורה אחת, כביש אחד" שלו - יוזמה לתשתית סחר כולל נמלים, קווי רכבות ורשתות תקשורת לאורך נתיבי הסחר ביבשה ובים בין אסיה לאירופה דרך מרכז אסיה, המזרח התיכון ואפריקה.
אבל גם היוזמה הגלובלית הזו באה בתנאי חשוב אחד: המטרה אינה לבטל את הגבולות הלאומיים, כמו שהיא למשוך מדינות אל מרחב ההשפעה הגיאופוליטי הסיני, ולפתוח שווקים חדשים לעודפים התעשייתיים שלה.
בהשקפת העולם של שי, סין היא המרכז. באוזני קהל שומעיו, "אנשי דאבוס", הוא יישמע כמו דבר והיפוכו: הוא יציג את עצמו כמושיע הגלובליזציה, בעודו רוקד על קברה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
