שליש על התנהגות רעה

א. סבי עליו השלום, ניצול שואה, היה נוהג לקבל את הג'ננה בסוף כל ארוחה כשהיו מפנים את השולחן ומתכוננים לזרוק את שאריות המזון לפח - הבזבוז הטריף אותו, עד לרמת פירורי הלחם. אני זוכר עד היום את הצמרמורת הקרה שעברה בגבי הדקיק, גב ילד יהודי קטן וממושקף מפתח-תקווה, כשסיפר איך היו אוספים את קליפות תפוחי האדמה מהביוב, שוטפים אותן מהשתן של הנאצים יימח שמם וזכרם, ואז מתקינים מהן מרק. לעזאזל, אני מקבל אותה אפילו עכשיו כשאני כותב את זה. לגעגוע יש דרכים משונות להתגנב אליך מאחור ולעשות לך: בו!

אלא שזה לא ממש עזר לו; תמיד היו שאריות - והרבה - בגלל שסבתי המנוחה, ניצולת שואה גם היא, נהגה להכין כמויות לא סבירות של אוכל. כל אחד והשריטה שלו שהשאירה בו השואה, כל אחד והדרך שבה ציין את ניצחונו.

למזלי או לחוסר מזלי, קיבלתי את שתי השריטות במקביל: אני מכין כמויות לא סבירות של אוכל, ואז מקבל את הג'ננה כשצריך לזרוק אותן. כשהילדים המפונקים שלי - ואני מהמר שהם לא מפונקים בהרבה משלכם - מעקמים פרצוף מול קוטג' שהגיע לתאריך שלו, אני ממש נושך שפתיים כדי לא לספר להם איך אספתי קליפות של תפוחי אדמה מהביוב כדי להתקין להם מרק (אם כל אחד מאיתנו צריך לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, למה שלא נראה עצמנו כאילו ניצלנו מהשואה?).

מצחיק להיות יהודי.

ב. נזכרתי בהם (גם) השבוע כשקראתי את "הדוח הלאומי לאובדן והצלת מזון בישראל" שערכה חברת רואי החשבון BDO זיו-האפט עבור ארגון לקט ישראל, העוסק ב"הצלת עודפי המזון הראויים והמזינים לטובת אלה הזקוקים לו". עיקרי הדוח פורסמו בכל העיתונים, אבל כמו שאר העניינים, גם הוא נדחק הצידה לטובת תמלולי הפגישות בין נתניהו ומוזס.

לפי הדוח, שליש מהיקף ייצור המזון בישראל - 2.4 מיליון טונות בשווי של 19.5 מיליארד שקל - מוצא את עצמו בזבל. לפחות חצי ממנו, 1.2 מיליון טונות בשווי של כ-8 מיליארד שקל, עדיין ראוי למאכל.

שיאני הבזבוז הם גופים פרטיים, בעיקר אולמות אירועים ובתי מלון, שמשמידים מזון בעלות 1.17 מיליארד שקל בשנה. גופים ציבוריים, כמו צה"ל, המשטרה, מערכת החינוך, בתי חולים וכדומה, משמידים גם הם כמות דומה.

הדוח לא כולל את הצריכה הפרטית, שלכם ושלי, אבל לא קשה מדי לעשות הערכה: היקף ההוצאה לצריכה פרטית של מזון בישראל (לא כולל משקאות ואלכוהול) עומד על כ-105 מיליארד שקל (נכון ל-2016), כשליש מזה נזרק לפח: כלומר כ-35 מיליארד שקל, או 3.5 מיליארד טונות בקירוב.

נכון שאת המזון הזה הרבה יותר קשה לאסוף ולהציל, אבל בכל מקרה מדובר על לא מעט כסף - כסף שאנחנו עובדים בשבילו. האמת שאנחנו עובדים גם בשביל הכסף שנזרק לפח במגזר הציבורי - אלה המסים שלנו, והם הולכים לפח.

וואו, כמה טונות, כמה כסף, כמה בזבוז. טוב שסבא שלי לא פה כדי לראות את זה, הוא באמת היה נטרף. האמת שזה שטויות מה שאני אומר, ואני שונא כשאנשים אומרים דברים טיפשיים כאלה - כולנו היינו מעדיפים שהוא יהיה פה להיטרף עוד קצת. הייתה לו את הדרך המיוחדת שלו לעשות את זה.

ג. ישראל לא שונה מרוב העולם המפותח באחוזי הבזבוז והאובדן של מזון; כשליש הולך לאיבוד ברוב המקומות - משלב הגידול, עבור בשינוע, האחסון, ההפצה וכלה בצריכה (ולא רק בעולם המפותח זורקים מזון, גם באפריקה).

ההבדל הוא שבגלל יוקר המחיה בישראל, לנו זה עולה קצת יותר כסף, ובהתאמה, אנחנו מפסידים יותר כסף - וכל שנה, בגלל העלייה במחירים והמשכורות הקפואות, אנחנו מפסידים עוד יותר. כל אחד מאיתנו זורק לפח משהו כמו 800 שקל בממוצע בחודש, מתוך הוצאה ממוצעת של 2,435 שקל בחודש. לא יודע מה אתכם, לי יש רעיונות טובים יותר מה לעשות עם הכסף: לזרוק אותו על דברים מהנים יותר.

הדוח יודע לספר כמה ארוחות חמות מכל זה אפשר להציל: משהו כמו 64 מיליון ארוחות, או 70 אלף טונות בשנה (מהשוק המוסדי לבדו). יש לו גם רעיונות מעניינים למדי על איך עושים את זה (קביעת יעדים, חקיקה וכו', כמקובל בעולם), אבל לא אכנס לזה.

אתם מוזמנים לקרוא את הדוח המלא באתר של לקט ישראל. הוא מעניין למדי. וכן, אני יודע שלא תעשו את זה; הרבה יותר מהנה לצקצק מול תמלילי השיחות המרגיזים והמצחיקים של המו"ל וראש הממשלה: אולי כשהם יגיעו לדבר גם על הנושאים האלה, נתחיל להתעניין בהם גם אנחנו. הסיכוי? אפילו לא קלוש.

המנגנון של בזבוז אוכל הוא פשוט, כולנו מכירים אותו על בשרנו. לפני יומיים הלכנו לקנות תותים, הילדה אוהבת. חבילה עלתה 18 שקל. קחו שתי חבילות ב-30, אמר הירקן היהלומן. עכשיו, אני יודע שלא נגמור שתי חבילות, אבל מצד שני אני רוצה לחסוך, אז אני מתפתה, ובסוף קורה מה שקורה תמיד. במקום לחסוך פעם אחת, אני מבזבז פעמיים: פעם אחת משלם יותר, פעם שנייה זורק לפח. יש לי תחושה שגם אתם ככה.

בשוק המוסדי זה בולט הרבה יותר, כי לכולם אכפת פחות. בבופה שבמלון כולם מעמיסים יותר ממה שהם יכולים לאכול, גם לאלה שמפנים לא אכפת. כנ"ל בצבא, בבתי החולים ובכל מקום. כף-הרגל קלה מדי על הדוושה הקטנה והחמודה הזו שמרימה את מכסה הפח.

ד. אני לא מתכוון להטיף פה נגד בזבוז מזון, ולו בשל העובדה שהטפה כזו תיחשב בעצמה לבזבוז של הזמן שלכם ושלי (שלא לדבר על העובדה שזו בעיה להטיף למשהו שאתה לא עומד בו בעצמך. רק פוליטיקאים עושים דברים כאלה). אבל מה שכן, כשאני מרחיב את יריעת הבזבוז לשאר תחומי החיים, מתגלה תמונה לא מי יודע מה נעימה. זה לא רק אוכל - זה הכול, כמעט.

אני מנוי על כמה עיתונים ומגזינים, אבל יותר מפעם יוצא שאני מקבל אותם, שם על השולחן ואחרי כמה ימים זורק, לפעמים בלי להוציא מהניילון. אני קונה דברים שאני לא צריך, והם נרקבים בארון. אני מדבר עם אנשים שלא מקשיבים לי, ואני לא תמיד מקשיב למה שאחרים אומרים לי. אני עובד בשביל כסף שנזרק לפח. וזה לא רק הכסף - זה הזמן.

כמה מהחיים - משהו כמו שליש - עוברים על כלום, בשביל כלום. החקלאי קם בבוקר, זורע, משקה, מטפח, קוטף - ולשווא. החייט גוזר, תופר - על פארש. הטבח קוצץ, מטגן, מכניס לתנור ומוציא - לפח. המלצר קם מגיש - בשביל מה? העיתונאי יוצא, מדבר, אוסף, מתחקר, כותב או משדר - ואיש לא זוכר. המתכנת מתכנת - סתם. הנהג שנוהג עומד בפקקים - זמן שהלך לאיבוד, דלק שנשרף לאוויר. פחים מתרוקנים, פחים מתמלאים. ספרים נכתבים על עצים שנכרתים, אבל לא נקראים. יגענו ויגענו ומה שמצאנו - שליש מזה איבדנו.

חיים שלמים, או לכל הפחות משהו כמו שליש מהם, מבוזבז, כי ככה זה. זו המערכת, וככה היא עובדת. אנחנו לא תמיד אשמים בזה, אבל שליש מכל מה שאנחנו עושים, מבוזבז. נזרק. אפילו לא ממוחזר, ואם ממוחזר - ממוחזר לשם מה? לשם זריקה חוזרת.

אומרים שהחיים קצרים מדי, אבל כנראה שזה לא נכון אם יש לנו כל-כך הרבה מהם להשליך כאילו כלום. יש כל-כך הרבה מכל דבר, שפע שלא יתואר. כולנו השלדון של הביבי הפנימי שלנו, זורקים כי אפשר, מבזבזים כי יש. ואם אין? אז מבזבזים כאילו יש.

ככה זה לחיות בתרבות של שפע, אף שהוא שפע מזויף. אם רק היה ארגון כמו לקט ישראל שהיה עוסק בהצלת עודפי הזמן לטובת אלה הזקוקים לו - ומי לא זקוק לעוד קצת זמן? אחרי הכול, זה הדבר היחיד שיש לנו.