"נשיא של תוהו-ובוהו"

רק זה היה חסר לדונלד טראמפ. סקר דעת קהל הראה 4 ימים לפני השבעתו, שהוא נהנה משיעור הפופולריות הנמוך ביותר של נשיא חדש כלשהו מאז התחילו הסקרים לכמת פופולריות. רק 40% מן הנשאלים בסקר העניקו לו ציון חיובי. 54% - שלילי.

ברק אובמה נהנה לפני 8 שנים מ-79%. ביל קלינטון לפני 24 שנה - 68%. אפילו ג'ורג בוש, שניצח בזכות 600 קולות או פחות בפלורידה, הגיע ל-49%. יתר על כן, חמישית הרפובליקאים מתייחסים בשלילה אל הנשיא החדש של מפלגתם.

דונלד טראמפ יכול היה למשוך בכתפיו, או לחייך, או אפילו להגיד משהו מעין "מנוי וגמור אתי לזכות באמונם של של כל האמריקאים". אבל דונלד טראמפ אינו כאחד האדם או כאחד הפוליטיקאים. חניך האולפן ליחסי ציבור של רחובות ניו-יורק, סוחר הנדל"ן המחוספס לעולם אינו מוחה את הרוק מלחייו מבלי לכבד את מבקריו ביריקת נגד.

אותם האנשים שערכו את סקרי הבחירות הכוזבים, וכל כך טעו, עושים עכשיו סקרי פופולריות, הוא צייץ. "הם מזויפים בדיוק כמו הקודמים".

להרים כל כפפה

הנשיא המיועד חוזר ומאשר יום אחר יום, שהוא מתכוון להרים כל כפפה, להשיב אש חיה, ולעולם לא להגיש את הלחי השנייה. התנהגותו הפומבית בחודשיים וחצי שבין ניצחון הבחירות שלו לבין השבעתו היא חסרת תקדים כמעט בכל מובן שהוא. בניגוד לקודמיו, הוא סירב להנמיך פרופיל. בניגוד לקודמיו הוא סירב לחפש מכנים משותפים. בניגוד לקודמיו, הוא ניהל קרבות כמעט יומיים עם מבקריו.

במידה רבה, דונלד טראמפ לא סיים את מערכת הבחירות שלו. הוא רומז בזה על סגנון נשיאותו: המלחמה תימשך. הוא יוסיף להפר את הכללים ואת המוסכמות, לקורת רוחם של תומכיו, למבוכתם של הרבה מאוד רפובליקאים, לקול חריקת שיניהם של יריביו.

טראמפ אינו מאמין בכלל הישן של צ'רצ'יל, "במלחמה, נחישות דעת; בתבוסה, התרסה; בניצחון, נדיבות".

אז למה לו?

בשוך מערכת הבחירות השתררה הציפייה שטראמפ ימתן את התפרצויותיו, גם מפני שנשיא צריך להתנהג כנשיא וגם מפני שלמה-לו. האומנם תצמח לו תועלת מהעלבה סיטונית של מיעוטים, או של נשים, או סתם של יריבים פוליטיים?

את התשובה לשאלה הזו לא נדע מפי העם בהיעדר מבחנים אלקטורליים, לפחות בעשרת החודשים הבאים (בנובמבר יהיו בחירות מעניינות לשני מושלי מדינות, והן ירמזו על נטיות דעת הקהל).

נראה כי טראמפ מאמין שהקנטה בלתי פוסקת של "האליטות", ופגיעה גלויה בפרות קדושות, משרתות מטרה כלשהי. אחדים חושבים שזו שיטתו להסיח את הדעת מעניינים שהוא מנסה להוריד מסדר היום, כמו התפקיד שיוסיף למלא באימפריית העסקים הנושאת את שמו; או סירובו הנמשך להתחלק עם הציבור בשומות המס שלו; או החקירה הפלילית במדינת ניו-יורק נגד קרן הצדקה של משפחתו.

התרגשותו של ג'ון לואיס

השבוע ציינה אמריקה בדחילו ורחימו את יום הולדתו ה-88 של ד"ר מרטין לותר קינג, המנהיג הנערץ של התנועה לשיווי זכויות האזרח של השחורים, אשר נרצח ב-1968. זה יום שבתון לאומי, עשיר בטקסי התייחדות ובמצעדים, שבו האמריקאים חוזרים ונזכרים במעמד הכמעט משיחי של ד"ר קינג ושל שותפיו במאבק.

מה עשה טראמפ? הוא נקלע לריב עם שותף מפורסם של ד"ר קינג, ציר הקונגרס בן ה-76 ממדינת ג'ורג'יה, ג'ון לואיס. לואיס השתתף באחד המעמדים המהוללים של המאבק לשיווי זכויות, המצעד על העיר סלמה (Selma), במדינת אלבמה, ב-1963. זה היה מאורע מכונן, ותמונת המצעד קנתה לה מקום בפנתיאון הלאומי.

ברור בהחלט שהציר לואיס התחיל. הוא אמר בראיון טלוויזיה ביום א' השבוע, שהוא יחרים את מעמד השבעתו של טראמפ, מפני שאין הוא חושב אותו ל"נשיא לגיטימי". הסיבה: התערבות הביון הרוסי לטובת מסע הבחירות שלו.

טראמפ היה צריך להתעלם מן ההכרזה הזו של איש זקן ונרגש, בוודאי ערב יום מרטין לותר קינג; או שהיה צריך להטביע את לואיס במפלים של אהבה. תחת זאת הוא תקף אותו אישית, וקרא לו להקדיש תשומת לב למחוז הבחירה שלו "הנמצא במצב נורא ומתמוטט, שלא להזכיר מוכה פשע, במקום להשמיע תלונות כוזבות על תוצאות הבחירות. כולו דיבורים, דיבורים, דיבורים".

תוצאת הציוץ הזה בטוויטר הייתה שמספר צירי הקונגרס המחרימים את השבעתו גדל מ-12 ל-40, והזמרת השחורה ג'ניפר הולידיי ביטלה את השתתפותה בקונצרט חגיגי לכבוד השבעת טראמפ. חילופי דברים נרגזים נשמעו בכל רחבי אמריקה, לבנים תקפו שחורים, שחורים תקפו לבנים, פצעים חזרו ונפתחו, והארץ הזו חזרה והתוודעה אל החשדות ואל הכאבים של תמול-שלשום.

השבוע שבו תקף

חידה היא מה צורך ראה טראמפ להעלות באוב את הרוחות הרעות של תחילת שנות ה-60 בעצם השבוע שבו ניתנת לנשיא חדש ההזדמנות לפתוח דף חדש.

אבל זה היה גם השבוע שבו תקף טראמפ את הקנצלרית של גרמניה, אנגלה מרקל; ואת מנהל הסי.איי.אי, ג'ון ברנאן. ביום ו' שעבר הוא עשה מעשה חסר תקדים, והשתיק עיתונאי, שהתחיל להציג לו שאלה במסיבת עיתונאים. הוא תקף את נאט'ו, הוא תקף את האיחוד האירופי, הוא תקף את סין, הוא איים על יצרני רכב יפניים ואירופיים.

יריבו הכושל במקדימות של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות, מושל פלורידה לשעבר ג'ב בוש, הזהיר לפני שנה את מצביעי מפלגתו, כי "טראמפ הוא מועמד של תוהו-בוהו, והוא יהיה נשיא של תוהו-ובוהו". טראמפ הגיב בנחירת בוז, ודרס את בוש. אבל השבוע, ערב השבעתו לנשיא, נראה כי טראמפ יוצא מגדרו לאמת את ההזהרה ההיא.

וזה, כמו שנוהג טראמפ להגיד בסוף ציוצי ההתקפה שלו, "זה עצוב!", סימן קריאה במקור.