למה התקשורת מתעלמת מיואב יצחק

שלוש הערות על פרשת ביבי-נוני:

1.

הפרשה ממש לא מעניינת את הציבור הרחב. מבחינתו היא כמו פרשת הרפז. הציבור לא מסוגל לצלול לפרטיה, לא רוצה להתעניין בהם, ומבחינתו מדובר בסך-הכול בעדות נוספת לכך שהתקשורת לא מספרת לו את האמת. רוב-רובו של הציבור בז לתקשורת, בז לעיתונאים, חושב שהתקשורת מגזימה, לא צוללת לעומקם של דברים, מביעה את משאלות-לבה שלה, לא מדייקת בפרטים, רודפת סנסציות ומתווכת די גרועה של המציאות.

מרטין סורל, מנכ"ל WPP, מסוכנויות הפרסום הגדולות בעולם, אמר השבוע בכנס האליטיסטי בדאבוס, שבו מתכנסים מדי שנה כל המי ומי בעסקים, כי המשתתפים בכנס (כולל הוא עצמו כנראה) "מנותקים באופן ברור מהמציאות וחיים בבועת דאבוס". הוא תהה מדוע הסקרים טעו עד כדי כך בברקזיט ובבחירת טראמפ, והתשובה שהוא נתן הייתה פשוטה מאוד: "איש לא סיפור להם את האמת". וזו הרי התקשורת שלא סיפרה את האמת ולא תיווכה את המציאות (ובדיון הזה אנחנו כוללים את "גלובס" ואת עצמנו).

פרשת ביבי-נוני, יהיו תוצאותיה המשפטיות אשר יהיו, מעניינת בעיקר את הברנז'ה התקשורתית, שמתעלמת לחלוטין מאותה שיטת "ליטוף וזימבור" שכתבנו עליה, הנהוגה בכל עיתון וממשיכה לטמון את ראשה בחול. כ-ו-ל-ם שותפים לשיטה הזאת, במיוחד אלה שמנסים להציג את עצמם כטהורים וזכים בסיפור הזה (במיוחד קבוצת "הארץ").

שמענו, למשל, את זהבה גלאון מתלוננת על היחס או על היעדר היחס של "ידיעות אחרונות" כלפיה. למה שלא תספר על עודף היחס שהיא מקבלת, ודאי יחסית לגודל מפלגתה, ב"הארץ" או ברשת ב'? במקום שהתקשורת תהיה קשובה ללקוחות שלה, לצרכנים שלה, לקוראים שלה, למאזינים שלה, לצופים שלה - היא ממשיכה לקחת לעצמה את החוק בידיים ולהתנהל כאחרון הבריונים כאילו היא זו שיודעת הכי טוב איך לנהל את המדינה במסלול עוקף דמוקרטיה. חברי הכנסת, הרגולטורים וכל שאר נבחרי הציבור - הם בסך-הכול בובות שצריך להפעיל.

2.

המו"לים נוהגים לתלות חלק מהגורמים להתפרקות המודל העסקי וחוסר היכולת להרוויח מעיתונות או מכלי תקשורת אחר בעידן האינטרנט או בעידן שבו "ישראל היום" מוריד את מחירי הפרסום לרצפה. בעידן הזה יכולת המיקוח של עיתונאים הולכת ונחלשת, כי הם עובדים בארגונים לא חזקים כלכלית שרודפים אחרי הישרדותם. אבל זו רק חצי האמת.

יש עוד גורם מכריע: המו"לים הבולטים, ובראשם נוני מוזס ועמוס שוקן, מו"ל "הארץ-דה מרקר", שברו די בבריונות את העבודה המאורגנת בעיתוניהם והעסיקו מנכ"לים שדגלו בשבירה הזאת (ראו ידיעה ב"מעריב" מ-84').

שבירת הארגונים והאידיאולוגיה הקפיטליסטית להחריד שהנהיגו השניים תרמה להחלשת העיתונאים וכושר המיקוח שלהם. זו אידיאולוגיה שבבסיסה עומדת התיאוריה שככל שאנשים יחששו יותר לפרנסתם יהיה אפשר להוציא מהם יותר.

כמובן, זו אידיאולוגיה מעוותת, כי היא הופכת עובדים לכנועים, למפוחדים ולנאמנים באופן עיוור למו"לים שלהם, לתפיסותיהם ולגחמותיהם. אנחנו שמחים שהוועדים בעיתונות חוזרים, למרות כל הקשיים, וראינו גם ב"גלובס" עד כמה זה קשה ואיך הנהלות מנסות לחבל בהתארגנויות הללו, בין היתר בתוך שימוש בעובדים אחרים.

גם מצער לראות שעיתונו של שוקן, "הארץ-דה מרקר", מתנגד נחרצות לעבודה מאורגנת ואף התנגד למעשה להעלאת שכר המינימום - הכול באיצטלה של שאיפה אוטופית ולא ישימה לכינון המודל הסקנדינבי, מעין עגל זהב חדש.

צריך להבין דבר אחד פשוט: לא חשוב איך מתארגנים - בין שבאמצעות ההסתדרות ובין שבאמצעות כוח לעובדים או בוועד עצמאי - העבודה המאורגנת בכלל והעבודה המאורגנת בעיתונות בפרט היא הדבר היחיד שיכול לשמש כוח מאזן להנהלות כוחניות ובריונות וגם למו"לים בריונים ושיכורי כוח, כפי שקיימים היום בישראל.

3.

שיטת "הליטוף והזימבור" לא נהוגה רק בין עיתונאים לפוליטיקאים, היא נהוגה גם בין עיתונאים לעיתונאים. הקליקה, אמרנו זאת כבר, עושה זה לזה נעים בגב, למשל קרן נויבך לרביב דרוקר ולגיא רולניק ולהפך. מי ש"מזומבר", מי שהקליקה מדירה אותו, הוא העיתונאי הוותיק יואב יצחק, שבבעלותו האתר העצמאי "ניוז1".

הכרנו את יצחק בתחילת הקריירה שלנו ב"גלובס" והמשכנו לעקוב אחריו בקריירה העצמאית שלו. יש כאלה שלא אוהבים את סגנונו, אבל את הישגיו איש לא ייקח ממנו. יותר מכך, אין עיתונאי אחד בישראל שמגיע לקרסוליו בהישגיו העיתונאיים, אפילו לא מדגדג אותו, וזה כולל את כל השמות ה"מוערכים" - מרביב דרוקר ועד אילנה דיין - שמדירים אותו ולא בכדי, וחלקם אף מגדפים אותו. איש לא שילם מחיר כלכלי כבד על נחישותו, כי אותם עיתונאים כמו דרוקר הפכו את המותג שלהם למפעל כלכלי ובצדו תגמול נדיב.

נתחיל בשנות ה-80': יצחק פרסם ב"מעריב" סדרת כתבות שחשפו עבירות לכאורה של אהרון דוברת ויצחק שרם, אז הדמויות החזקות בקונצרן הגדול במשק - קונצרן כלל. סדרת התחקירים עלתה לו במחיר כבד: כלל הטילה חרם מודעות על "מעריב", וזה אילץ את יצחק להתפטר מהעיתון. הממצאים נגנזו בזמנו על-ידי הפרקליטות בתואנה של חוסר עניין לציבור.

בשנת 99' חשף יצחק את המתנות שקיבל הנשיא עזר ויצמן ז"ל מאיל ההון אדוארד סרוסי, גם בתקופה שבה כיהן כנשיא. חשיפתו הובילה לחקירה משטרתית ולהתפטרותו של ויצמן לראשונה בישראל. הוא גם חשף את מרבית פרשות אהוד אולמרט, ובהן פרשת הולילנד שהובילה את אולמרט לכלא.

הוא הראשון שפרסם סדרת כתבות על ארנון מוזס וקרא לו "החמקן של המדינה", הראשון שפרסם כתבות תחקיר על השיטות של עו"ד רונאל פישר, והוא צדק, בין היתר, בפרשת אפרים ברכה ז"ל וחקירתו הצפויה במח"ש, בזמן שכל התקשורת הממסדית סנטה בו והאשימה אותו בהתאבדותו הטרגית. היריעה צרה מלהכיל את הישגיו, אבל אלה שהצגנו מדברים בעד עצמם.

יצחק ראוי לפרגון, אבל התקשורת הממסדית מזמברת אותו ומתעלמת ממנו. היא מתעלמת ממנו משום שהוא מפרסם בין היתר גם פרטים מביכים עליה, בין היתר על עמוס שוקן ורביב דרוקר. זו עוד אמת שהתקשורת מחביאה מהציבור: אבוי למי שמנסה לגעת באתרוגים של התקשורת, שרוב הציבור בז להם - מי כמונו יודע זאת.

eli@globes.co.il