בתוך 24 שעות, נחלצה ארה"ב מן הפאזה המדכדכת של פקפוקים באיכות הדמוקרטיה שלה, ולימדה אותנו שיעור מאלף בפלורליזם.
ביום שישי, בחצי היום, התחלף בה השלטון. נשיא חדש נשבע אמונים, ושלח את קודמו לכל הרוחות, גם אם הוסיף אחר כך חיוך מנומס.
בלשון מאמר המערכת של "וול סטריט ג'ורנל", "רגע אחד מר אובמה הוא האדם החזק ביותר עלי אדמות, וברגע הבא אחריו הוא אזרח הצריך להזמין מקום במסעדה".
קצת מצחיק להשוות, ומותר בהחלט לצחוק, אבל באמריקה הענקית שלטון מתחלף כמעט כלאחר יד בשעה שבמדינה הקטנה ביותר באפריקה, גמביה, רק פלישה צבאית של השכנים שכנעה בדיוק באותו היום את הנשיא המובס לפנות את מושבו, מקץ 22 שנה של רודנות מוטרפת.
בארה"ב, אחת לארבע שנים, ב-20 בינואר, יהיה מזג האוויר אשר יהיה, ב-12 בצהריים בדיוק, נפתחת נשיאות חדשה.
דמוקרטיה של עלבונות
בחצי היום, יום שבת, כחצי מיליון בני אדם מילאו כל פינת רחוב במרכז וושינגטון במחאה עצומת ממדים נגד הנשיא החדש. בשדרה החמישית של ניו-יורק צעדו 400,000 בני אדם (הערכת העירייה) במחאה דומה. 150,000 צעדו ברחובות שיקאגו. עשרות אלפים צעדו בבוסטון, "הרבה יותר ממאה אלף" צעדו בלוס אנג'לס, ו-50,000 צעדו בפילדלפיה.
האם מותר לנו להזכיר מה היה קורה לבני דמותם, אילו ניסו לזרום אל רחובות בייג'ין? מוסקבה? אנקרה? ומה היה קורה להם בזו האחרונה, אילו הניפו אפילו אחד משלטי המחאה נגד דונלד טראמפ?
שם, בדמוקרטיה הטורקית המלבלבת, שעתה זה החליטה לכונן משטר נשיאותי בנוסח פוטין, החוק מטיל עונשים כבדים על "העלבת נשיא הרפובליקה". המפגינות בוושינגטון הטביעו אתמול את הנשיא החדש בעלבונות ובקיתונות של בוז, לא פעם בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים.
הרפובליקה האמריקאית היא עדיין המקום החופשי ביותר עלי אדמות, לפחות עד כמה שזה נוגע לחופש הדיבור של אזרחיה. התיקון הראשון לחוקה מגן על הזכות הזו, וימין ושמאל אסירי תודה למנסחיו.
אבל אין זאת אומרת שרפובליקות חיות לנצח. נאום ההשבעה של הנשיא טראמפ תקף את הסדר הפוליטי בארה"ב מבלי למצוא בו אפילו צד אחד של זכות. הוא היה, ללא כל ספק, הנאום הקודר ביותר שנישא אי פעם במעמד הזה. ארה"ב משביעה נשיאים אחת לארבע שנים, ללא הפסקה מאז 1789. אפשר אפוא לעלעל בהרבה תקדימים.
תלשו נברשות מן התקרה
הדמוקרטים נוהגים להתגעגע אל נאומי ההשבעה של רוזוולט (1933) ושל קנדי (1961); והרפובליקאים נוהגים לשאת עיניהם אל רייגן (1981). אבל ביום שישי, אנשי טראמפ לא מצאו לו שווה ערך אלא ב-1829. הנשיא ה-45 מזכיר להם את הנשיא השביעי, אנדרו ג'קסון. הוא היה אויב הסטטוס קוו ושונא האליטות. הן ניסו למנוע את עלייתו בכל כוחן.
ביום השבעתו של ג'קסון, תומכים משולהבים שלו פשטו על "טירת הממשל" (יעברו 80 שנים עד ששמה יוסב רשמית ל"בית הלבן"), ותלשו נברשות יקרות מן התקרה. בעיניהם, הבית ההוא ייצג עד אותו הזמן את החברה הגבוהה, אשר קשרה קשר נגד האדם הפשוט. מאותו היום ואילך, הממשלה תהיה שייכת להם.
"האליטות", יהיו אשר יהיו, אמנם סולקו מן השלטון. נדרשו להן 90 שנה כדי לחזור אליו, עוד 20 שנה כדי לאבד אותו ו-20 נוספות כדי לחזור אליו. מוטב להפסיק את הספירה סביב 1952, מפני שמאז, עצם הגדרת "האליטות" מצריכה בחינה חוזרת.
לדונלד טראמפ אין כלל ספק. הוא הדיח את האליטות - והוא ציין את ניצחונו עליהן ברטוריקה החריפה ביותר העולה על הדעת. כניסתו לבית הלבן אינה "רק העברת השלטון מידי ממשל אחד לממשל אחר, מידי מפלגה אחת לידי מפלגה שנייה; אלא אנחנו מעבירים את השלטון מוושינגטון ומחזירים אותו לידיכם, בני העם".
הפוליטיקאים בוושינגטון, המייצגים "דיבורים ללא מעשים", מצצו את לשדה של אמריקה, הוא הכריז בטון של מלחמת מעמדות.
הקטל באמריקה הסתיים
בערך באמצע נאומו הוא עצר את נשימת שומעיו, כאשר הודיע, ש"הקטל האמריקאי מסתיים כאן ועכשיו". הוא השתמש במלה האנגלית carnage, שמילון וובסטר מגדיר "טבח גדול, בדרך כלל עקוב מדם, כבמלחמה". האומנם השתולל באמריקה מרחץ דמים עד יום שישי בצהריים?
לא רק בשמאל התנועעו באי נוחות למשמע המלים האלה, אלא גם בימין. הנשיא החדש אינו מחמיץ הזדמנות להזכיר, שהוא אינו בר הגדרה. הוא אינו שייך לימין השמרני, אף כי הוא התמודד על השלטון מטעמו, ואף כי אימץ לכאורה חלק לא מבוטל של יעדיו. אישיותו הפוליטית אינה מתיישבת עם תרבותו של הימין הזה, ועם אוצר המלים והדימויים שלו.
דונלד טראמפ התפרץ אל וושינגטון כדרך שהתפרץ אל זירת הבחירות המקדימות לפני שנה ורבע: בהתקוממות נגד כל המוסכמות, ללא חיוך וללא עידון, מבלי לסלוח או לחתור אל הסכמה רחבה. רטוריקה של קיטוב הקנתה לו את מועמדות הרפובליקאים לנשיאות, ואחר כך את הנשיאות עצמה.
בניגוד כמעט לכל קודמיו ב-188 השנים האחרונות, הוא אינו מוכן להניח לזיווה של כהונתו להשרות עליו את ההילה של אב רחום.
הנשיא טראמפ יתנהל כדרך שהמועמד טראמפ התנהל, כדרך שאיל הנדל"ן טראמפ התנהל מאז ומעולם. ביום המלא הראשון של נשיאותו הוא תקף את התקשורת בלשון שאפילו הוא עדיין לא נקט, והכריז שהיא "תשלם את המחיר" על התנהגותה.
נופת צופים
חצי מיליון המפגינות והמפגינים בוושינגטון גמלו לו בבליסטראות ובחימה שפוכה. ואף על פי שאפשר להניח כי חרתה לו הפגנת האיבה הזו, רק שעות אחדות לאחר שהתחילה נשיאותו, לא איש כמוהו יירתע אף כמלוא הנימה. הרקורד הארוך שלו מעיד שהוא חסיד אדוק של תורת עין תחת עין. מצב של מלחמה מתמדת עם מבקריו הוא עניין טבעי בשבילו.
אף על פי כן, מעניין לשקול את ערכה המוחמץ של רוח פיוסין. הגיון עין תחת עין הוא אולי בר היפוך.
לאחר נאום השררה והזעם הקדוש של השבעתו, טראמפ סר אל ארוחת הצהריים המסורתית בקונגרס. הוא גילה לקורת רוחו שבין הנוכחים היו ביל והילארי קלינטון. הוא גמל להם בחיוך רחב ובדברי נועם. כבוד גדול לו, הוא אמר, "אני מכבד מאוד את האנשים האלה". נופת צופים.
מה היה קורה אילו מפגיני יום שבת היו נושאים שלטי ברכה לטראמפ, ומציעים לאמץ אותו אל לבם? הייתכן שהוא היה גומל בחיוך ובאהבה, מתחיל להסתגל אל תרבות של קונצנזוס, ומנמיך את הטון?
אכן, הכול ייתכן, אבל אנחנו כבר לא נדע את התשובה. הפוליטיקה האמריקאית מתכוננת לקרב גדול, שאולי לא היה דוגמתו מאז 1829. אנדרו ג'קסון, כבר אמרנו?
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny