תחילת הסוף?

1.

זו כבר לא עוד "בדיקה" עליה הורה לפתוח היועץ המשפטי לממשלה, לא סיפור של רביב דרוקר ולא עוד פרק בסדרת התמלילים הפופולרית של גיא פלג. זו כבר לא התקשורת שרודפת ואפילו לא "גורמי שמאל" שחברו לדאעש (במימון הקרן החדשה) במטרה "להפיל את שלטון הימין".

בפעם הראשונה נראה כי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד בפני צונאמי אמיתי שסוגר עליו מכל הכיוונים. על-פי כל הסימנים, בתוך שבועות ספורים צפויה המשטרה להודיע כי התגבשה תשתית ראייתית המצדיקה הגשת כתבי אישום, ככל הנראה גם בפרשת המתנות וגם בפרשת השיחות עם מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס.

השרים כבר לא רצים לאולפנים כדי לגונן על נתניהו, אפילו שלדון אדלסון עושה שרירים באמצעות "ישראל היום" ומראה שלא לעולם חוסן. אם זה לא מספיק, המשטרה מעמיקה את הבדיקה, שכבר הפכה למעשה לחקירה, בפרשת רכש הצוללות מגרמניה.

על כל אלה מנצחים היועץ המשפטי לממשלה שנתניהו מינה בעצמו, המפכ"ל שהוא מינה והשר לביטחון פנים שהוא מינה. אין ספין בעולם שיצליח לערער על זה, אפילו בעידן "העובדות האלטרנטיביות".

 בנימין נתניהו / צילום: רויטרס

2.

אבל זה לא רק החקירות שסוגרות עליו. דוח מבקר המדינה בעניין "צוק איתן" צפוי להביך אותו, לסדוק חזק את תדמית הביטחוניסט ששימשה אותו כקלף מנצח בציבוריות הישראלית. נתניהו תמיד נתפס כנהנתן וכדמות לא אמינה במיוחד גם בקרב הגרעין הקשה של בוחריו, אבל באותה מידה הוא נתפס גם כמי שעדיף להשאיר אצלו את ההגה בג'ונגל המזרח-תיכוני. והנה, גם את ההגה הזה לוקחים לו עכשיו.

נתניהו של "צוק איתן" הוא בדיוק כל מה שהוא עצמו יצא נגדו מספסלי האופוזיציה. הוא אימץ את "תפיסת ההכלה והסבבים", שהכתיבה שגרת "טפטופים" של קסאמים וגראדים על דרום הארץ, מהלומה צבאית בעת הסלמה שפגעה בעיקר באוכלוסייה אזרחית מסכנה וענייה מהצד השני, שקט יחסי לתקופה קצרה וחוזר חלילה.

נתניהו לא חתר להכרעה צבאית וגם לא לפתרון מדיני. את המנהרות הוא העדיף להשאיר לסיבוב הבא. האיש שהלך בעבר לבחירות עם הסיסמה "חזק מול החמאס", בחר להנציח את שלטון החמאס כדי שלא יצטרך לשלם את המחיר של הסדר מדיני כולל.

3.

אחרי 21 שנות נתניהו, עם הפסקות קלות באמצע, נדמה כי דווקא במה שנראה כמו ההתחלה של הסוף, המערכת הפוליטית מוצאת את עצמה בהפתעה ובמבוכה. האובססיה לנתניהו הייתה כל-כך חזקה, עד שקשה היום להיפרד ממנו.

השמאל הישראלי נותר ללא שום אלטרנטיבה, בטח לא ריאלית, בליכוד עסוקים מדי באיגוף נפתלי בנט מימין, משה כחלון לא הצליח להתרומם מעבר לתדמית השר החייכן שהוזיל לנו את חשבון הסלולר, ומתוך הוואקום שנוצר, רק אחד הצליח להתברג ראשון בכל הסקרים האחרונים: האיש שמעולם לא הפסיק לנהל את הקמפיין שלו, יאיר לפיד.

זו גם הסיבה שלפיד הוא היחיד שמעוניין היום בבחירות, למרבה האירוניה. מה הפלא שבמערכת הפוליטית מקבלים באדישות יחסית את המסרים שמתחילים להשמיע בסביבתו של נתניהו, לפיהם כלל לא בטוח שהוא יפרוש מתפקידו במקרה של הגשת כתב אישום. טובות הנאה והפרת אמונים הן דבר איום ונורא, אבל ללכת לבחירות ולהפסיד מנדט או שניים - זה כנראה הרבה יותר נורא.

 גאולה אבן וגדעון סער / צילום: שוקה כהן

4.

להגנתם של בכירי הליכוד צריך לומר שלא קל להתבלט מול הדומיננטיות של נתניהו, במיוחד לאור העובדה שמי שבכל זאת הצליח להתבלט, זכה להכיר מקרוב את המשחק האהוב ביותר על ראש הממשלה: קפד ראשו. ובכל זאת, מי שצפויים לחמם בקרוב מנועים הם השרים גלעד ארדן וישראל כ"ץ, יחד עם השר לשעבר שפרש רק כדי לחזור חזק יותר: גדעון סער.

מבין השלושה, סער נחשב לממלכתי ביותר, למרות הקריצה הטקטית שלו בימים האחרונים לגרעין הקשה של הימין. כ"ץ, לעומת זאת, נהנה כיום מהתמיכה החזקה ביותר ברמת השטח של המפלגה - נתון קריטי במפלגות דמוקרטיות עם פריימריס, בין שאוהבים את זה או לא.

באופן אירוני, דווקא המראה החדש של כ"ץ, שהשיל עשרות קילוגרמים ממשקל גופו, פגע משהו בתדמית "הבולדוזר" שאפיינה אותו ואפשרה לו ולסביבתו ליהנות מדי פעם מההשוואה לאריאל שרון. כ"ץ החדש נראה היום מעט חיוור יותר, אפילו חלש יותר.

 בנימין נתניהו יאיר לפיד / צילום: פלאש 90, אמיל סלמן - הארץ

5.

אפשר לעקוץ עד מחר את יאיר לפיד, הוא כנראה הרוויח ביושר חלק ניכר מהעקיצות, אבל קשה לקחת לו את העובדה שהוא יודע לעבוד. בזמן שיו"ר המחנה הציוני ויו"ר האופוזיציה, יצחק (בוז'י) הרצוג, פלירטט עם נתניהו ורץ לאולפנים כדי להכחיש - לפיד לא הפסיק לייצר אופוזיציה. לא אופוזיציה של פרלמנטר גדול (הוא בקושי הגיע לכנסת), לא אופוזיציה של נאומים בכיכר (מי צריך כיכר כשיש פייסבוק), אלא אופוזיציה של דבקות במשימה ועקביות במסרים מממלכתיים, עם דגשים ביטחוניים-מדיניים.

הבחירות האחרונות הוכיחו כי הציבור אמנם מוטרד במיוחד מהנושאים הכלכליים, אבל כשהוא מגיע לקלפי, הוא חושב במונחים של שמאל, ימין, שלום וביטחון.

לפיד השכיל לערער על החלוקה לשמאל וימין, מבלי לערער על עצם החשיבות של הנושאים שהם ייצגו עד היום. לא בטוח שלפיד יצליח להרכיב את הממשלה הבאה בגלל הציר של מפלגות הימין והמפלגות החרדיות, אבל הנחישות שלו עשויה עוד להפתיע.