"חקירות נתניהו: אחרי האיום בתביעה - ח"כ אמסלם מתנצל בפני מילצ'ן". זו הייתה היום (א) הכותרת באתר וואלה. ברוח פחות או יותר דומה התנבאו גם אמצעי תקשורת ופרשנים אחרים. אבל במכתב ששלח ח"כ דוד אמסלם לפרקליטו של ארנון מילצ'ן אין שמץ של התנצלות, שלא לדבר על הודאה בשקריות הטענות.
הבעת דעה, עאלק
הנקודה המרכזית בהגותו של אמסלם הייתה ש"יכולה להיות אופציה שמילצ'ן רוצה להפיל את ראש הממשלה (בפרשת הסחורות ששלח לבני הזוג) ... יש פה מוטיבציה להפיל את ראש הממשלה. על פניו, אני לא מוציא את זה מכלל אפשרות".
האשמה כבדה, אולי מנשוא, כלפי אדם שהיה "חבר" של ביבי ושרה. ב"התנצלותו" מביא אמסלם את טענת ההגנה הקלסית בתביעות דיבה: "כל שאמרתי בראיונות היה בגדר 'הבעת דעה' אודות אותם עניינים בעלי חשיבות ציבורית".
פרסום מוטל בספק
הבעת דעה היא בהחלט הגנה טובה - בתנאי שהדעה מבוססת על עובדות אמת! עובדות אמת הן גם התנאי לכך שהדברים יוכרו כבעלי חשיבות ציבורית. אם אינם אמת, אז חשיבותם הציבורית מתבטאת בהטעיית הציבור ובהכפשה.
אל תטרחו לחפש - לא תמצאו אצל אמסלם הוכחה כלשהי או אבק הוכחה לגיבוי טענותיו נגד מילצ'ן. על-פי עדותו שלו ב"התנצלותו", אמסלם נשען על פרסום בעיתון "הארץ" - "פרסום שאני מטיל ספק בנכונותו", הודה. כלומר: ה"דעה" שהשמעתי נגד מילצ'ן מבוססת על פרסום שאני, אמסלם, פקפקתי בנכונותו.
"אם זה נכון", זו דיבה
עניין גדול מנסה אמסלם לעשות מההתניה לפיה היו דבריו מבוססים על "אם זה נכון". למה הדבר דומה? - שייאמר על אמסלם שאם, למשל, פרסומים מסוימים עליו נכונים - אז הוא גנב. בהיעדר הוכחות זו כמובן דיבה מובהקת. והיעדר הוכחות הוא הדבר הבולט ביותר בכל דברי אמסלם על מילצ'ן, ובכלל. שיטת טראמפ-ביבי עובדת.
מה יעשה מילצ'ן?
יהיה חבל אם יחליט לקבל את "ההתנצלות" של אמסלם ולא יגיש תביעה. זה לא מוציא אותו טוב מהעניין, כי אין ספק שאמסלם יטען שהוא לא חזר בו מאף אחת מטענותיו, לכן, כך יטען, זה "כנראה" נכון. וכך, שוב, ינצח אחד מחבורת האמת האלטרנטיבית.
ביבי נבהל
ראש הממשלה, מבוהל מתגובתו הזועמת של מילצ'ן על דברי אמסלם, מיהר לפרסם הודעה: "ראש הממשלה לא תדרך איש נגד ארנון מילצ'ן, שאת תרומתו למדינת ישראל הוא מכיר ומוקיר". ומה עם תרומותיו של מילצ'ן לביבי ולבני ביתו? אותן ביבי לא מכיר ומוקיר? או שמא ביבי רואה בסיגרים ובשמפניה תרומה למדינה?
כתבות
ני"ע
