לתבוע את בן הזוג הנצלן

בני זוג, בשנות ה-70 לחייהם, ניהלו מערכת יחסים שכללה מגורים משותפים במשך למעלה מ-20 שנה, עד אשר - כלשונו הציורית של בית המשפט - לא עבר ביניהם רק "חתול שחור" אלא "פנתר" של ממש.

בית המשפט כתב, כפרפרזה על אמרתו של רבי עקיבא, כי הגבר מצא לו אישה "נאה ממנה", אך ספק אם יופיה של בת הזוג החדשה היווה חלק מהראיות במשפט, וכמו שסבתי נהגה לומר: "נישט יונגער, נישא שיינער, נור אנדערע" - היא לא צריכה להיות יותר צעירה או יותר יפה, מספיק שהיא "אחרת".

כך או כך, הגבר עזב את דירת המגורים, ולכל הדעות עשה זאת בדרך בלתי ראויה ומכובדת, וכתוצאה מכך הותיר אחריו אישה זועמת וממורמרת, שהגישה נגדו תביעה על סך של מיליון שקל עבור "דמי קיום", ובנוסף סך של 120 אלף שקל כהוצאות משפט.

לטענת, האישה במשך 20 שנות המגורים המשותפים הגבר חי על חשבונה, ובעוד שהיא מימנה כמעט את כל ההוצאות השוטפות של הבית - הוא לא הכניס כספים למשק-הבית המשותף, וזאת בניגוד להתחייבותו בחוזה, שנחתם בשנת 1993, לשלם לה אלף דולר בחודש עבור הוצאות הבית.

על אף שמהחוזה עצמו לא נמצא אף העתק, עצם קיומו אינו שנוי במחלוקת, אם כי הגבר טען כי הסכום לו התחייב היה נמוך יותר. טענתו העיקרית של הגבר הייתה כי יהא הסכום אשר יהא, בפועל ההסכם נזנח, ומעולם לא נעשה בו שימוש. כפי שהאישה עצמה טוענת, הוא אכן לא העביר כספים בצורה מוסדרת ועקבית בהתאם לחוזה במשך 20 שנה, אך שני הצדדים שיתפו פעולה עם התנהלות זו, ולכן לא ערכו מעקב כלכלי ולא ביצעו התחשבנויות אודות הכספים שהתקבלו או נמשכו.

לטענת הגבר, לא יעלה על הדעת שלאחר 20 שנה האישה תיזכר פתאום שהיא רוצה לאכוף את החוזה, והוא יידרש לשלם חוב רטרואקטיבי עצום שלא ניתן אפילו לחשבו.

בית המשפט הסכים עם עמדתו של הגבר. על-פי הפסיקה, בין בני זוג שניהלו משק-בית משותף אין מקום להתחשבנות ופנקסנות ביחס לכספים שהוצאו בתקופת החיים המשותפים, כל עוד כספים אלה הוצאו למטרות לגיטימיות, מוסכמות ובתום-לב.

יתר על כן, כאשר הכספים הוצאו או הועברו במהלך מערכת יחסים זוגית, בה דאגו הצדדים איש לרעהו וחשו אחריות זה לזו, עומדת לבן הזוג שנהנה מהכספים "חזקת המתנה", על-פיה בהיעדר ראיות אחרות, הוא יכול היה להניח ולהסתמך על כך שלא יידרש בעתיד להשיב את הכספים.

אמנם האישה טענה כי מעולם לא ויתרה על הכספים המגיעים לה מידי הגבר, ולאורך השנים היא מחתה בקול רם על העובדה שהיא מנוצלת כלכלית על-ידי הגבר, הן באוזניו והן באוזני חברותיה, אך מחאה זאת דווקא שימשה כנגדה: בית המשפט קבע כי העובדה שהתלוננה וקיטרה על כך לאורך שנים מוכיחה כי האישה הייתה מודעת לעובדה שהגבר לא שילם לה כספים שלדעתה הגיעו לה, ומכך שלא הפכה את התלונות למעשים, ניתן היה ללמוד שהיא השלימה עם המצב וויתרה על האפשרות לתבוע אותם. נהפוך הוא - בית המשפט סבר כי היא כל-כך הרגילה את הגבר לרטינות וטענות כדרך חיים יומיומית, עד שהוא למד מכך שאין להתייחס למענותיה ברצינות אלא כדרך התנהלות.

המשמעות של פסק הדין היא שבן הזוג שהשקיע ביתר נדרש להבהיר לצד ה"נצלן" בכתב ובזמן אמת כי הסכומים המועברים הם בבחינת הלוואה ולא מתנה, וכי הוא לא מוותר על השבתם. גם התרשומות וההתחשבנות על ההוצאות צריכות להיערך באופן שוטף, ולא רטרואקטיבית. בן הזוג ש"ישן על זכויותיו" במשך שנים יוצר אצל בן זוגו הסתמכות על כך שהוא לא יתבע להשיב כספים, לפיכך הוא לא חוסך למטרה זאת, ואין זה הוגן "להפיל" עליו חוב בלתי צפוי כשמסתיימת מערכת היחסים. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il