בין עזה לאמריקה

■ מלחמת שולל. בניגוד לניסיון העיקש לייחס לשר נפתלי בנט התנהלות פופוליסטית וחסרת אחריות במהלך מבצע "צוק איתן", המידע שמטפטף מדוח מבקר המדינה (שמשום מה נותר עדיין חסוי) מעיד כי בנט פעל בדיוק כמו שחבר קבינט ביטחוני צריך לפעול במעמד כזה: לחתור למידע אמין ובלי פילטרים, לשאול את כל השאלות הקשות מול הדרג הצבאי, להקשות, להטיל ספק ולדרוש שיוצגו לשרים מספר חלופות מבצעיות.

הניסיון להצניע את איום המנהרות נועד לשרת את "תפיסת ההכלה", להבדיל מתפיסת ההכרעה. מי שמעניק גיבוי לדפוס פסול שבו קצינים בכירים מגישים לקבינט תמונה חלקית וחד-ממדית כדי לשרת את תפיסת עולמם המבצעית או המדינית, מעודד תרבות קלוקלת ומסוכנת שאמורה הייתה לחלוף מהעולם לפחות מאז מה שכונה בטעות "מבצע שלום הגליל" בראשית שנות ה-80.

"מלחמת שולל" כינו את המלחמה ההיא בספרם זאב שיף (ז"ל) ואהוד יערי, אבל הולכת שולל היא לא רק כשגנרלים ופוליטיקאים דוחפים קדימה בלי לספר את כל האמת, אלא גם כשהם עושים את זה בשביל לבלום אחורה, בשם המתינות או המתינות המזויפת שנועדה לכסות בעיקר על פחדנות מפני קבלת הכרעות צבאיות ובעיקר מדיניות.

■ מוצב קדמי. בנט, הסירו דאגה מלבכם, הוא לא בדיוק הדוגמה למצביא גדול. לשאול שאלות זה חשוב, כבר אמרנו, אבל יש גם החלק השולי הזה בסוף - הפתרון. מי שחותר להכרעה צבאית צריך להציג גם תוכנית מדינית, כזו שתיכנס בנעליו של הכאוס.

לספח שטחים כמו שהוא מציע בתקופה האחרונה זו לא תוכנית, זה מתכון לאפרטהייד או למדינה דו-לאומית שמתנגשת באופן ישיר עם הרעיון הציוני.

זו הולכת השולל הגדולה מכולן, שאליה מצטרפים או נגררים בכירים בליכוד שהפכו את מפלגת השלטון למוצב קדמי של מועצת יש"ע.

■ חברים שכאלה. ח"כ דודי אמסלם הוא אולי לא העיפרון החד ביותר בקלמר של הליכוד, אבל הרמיזה העבה שלו כאילו ארנון מילצ'ן הפליל באופן מכוון את ראש הממשלה בנימין נתניהו לא מופרכת מיסודה, לפחות לא ברמה התיאורטית.

אנשים לא נוטים לשמור קבלות שנים אחורה, אלא אם כן הם מעריכים או חוששים שיום אחד יידרשו לשלוף אותן. מילצ'ן הוא גם חבר קרוב של המועמד המוביל כיום לראשות הממשלה יאיר לפיד, ולפי אותו קו תיאורטי, או אם תרצו, קונספירטיבי - אפשר לדמיין תרחיש שבו המפיק ההוליוודי מנדב את העובדה שנהג לחלק לראש הממשלה ולרעייתו סיגרים, שמפניה ותכשיטים.

עבור ראש הממשלה מדובר לכאורה במקרה חמור של קבלת טובות הנאה או לכל הפחות הפרת אמונים מצד נבחר הציבור הבכיר ביותר בישראל, ואילו מבחינת מילצ'ן יש כאן חלוקת מתנות לחבר מצד אדם פרטי לחלוטין. שום דבר שהיה יכול לסבך אותו או לפגוע מהותית בתדמיתו, למרות מכתב האיום ששיגר בעניין לאמסלם. ובכל זאת, האינטרס האישי או הפוליטי שעשוי להיות לכאורה למאן דהוא לא אמור להפחית מאומה מחומרת החשדות.

נכון, ראש ממשלה מחליפים בקלפי. אבל ראש ממשלה מושחת רצוי וצריך להחליף הרבה קודם.

■ קצת פרופורציות. כשמביטים בתמונות של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ חותם מדי יום על צו נשיאותי חדש שמשנה מהקצה אל הקצה סדרי עולם, הדמוקרטיה הישראלית נראית לפתע כמו מושא לגאווה למרות כל הפרשות האחרונות.

במחי חתימה על נייר, בלי דיונים בוועדות או צורך בחודשים ארוכים של הליכי חקיקה, טראמפ עצר, למשל, את המימון לארגוני סיוע שמעניקים מידע וליווי לצעירות שמבקשות לעבור הפלה. הוא עשה את זה, כמה אירוני, כשמסביבו רק גברים, כולם לבנים, כמובן. באותה מהירות הוא גם חתם על הצו שהוציא את ארה"ב מהסכם הסחר הגדול בהיסטוריה. בכל אותו זמן, הימין הישראלי מתבונן על המחזה הזה בהערצה עיוורת.

ח"כ אמיר אוחנה (ליכוד) כבר מיהר להגיש הצעת חוק שתאפשר להפוך את היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה לנושאי משרות אמון, כאלה שהשר יכול לפטר אם הם לא מתיישרים לפי החליל שלו. הנהי הקבוע על חוסר משילות קיבל רוח גבית מאמריקה, והרוח הזאת צפויה לנשוב פה לא מעט בזמן הקרוב.

shai-n@globes.co.il