איש באמונתו ישחט

בסופו של יום הודיע השר איוב קרא שאמנם יישחטו כבשים, אבל לא בהכרח 68, כפי שטען בתחילה, אולי פחות אולי יותר, תלוי בצרכים, כלומר בתיאבון של האנשים שיבואו לחגוג איתו את מינויו לשר. אבל בתחילת היום דיבר קרא על 68.

לקרא לא משנה המספר המדויק של הכבשים. לכבשים, מנגד, המספר חשוב מאוד - כי הן רוצות לדעת כמה מהן יאבדו את חייהן בגלל שקרא מונה לחבר הממשלה בישראל. כלומר, לא ברור להן למה הן צריכות לשלם על אירוע היסטורי כזה בחייהן. הן בוודאי תמהות למה אי אפשר, באירוע פוליטי, להסתפק בהפטר מ-68 חברי כנסת, למשל, או בהפטר מקרא עצמו, מה שגם היה חוסך למדינה את הכסף המיותר שיוצא על כהונתו כשר בלי כלום.

בין שחיטה לחגיגה

למה בכלל צריך לשחוט, איך זה מוסיף לשמחה? מה בדיוק גורם לשמחה? החרחורים של הבהמה השחוטה? האימה הנשקפת מעיניה? הסבל שלה? מראה הדם הניגר ממנה? מה, מה בדיוק עושה טוב לשוחטי הכבשים בחגיגותיהם? או לקדושת האירוע כאשר השחיטה מתבצעת כחלק מטקס דתי?

יהיו שיאמרו, מה אתה מתרגש, הרי בכל יום טובחים מיליוני בהמות לצורך אכילה. זה נכון, ומאוד מצער, כי אפשר היה לחיות טוב מאוד גם בלי לשחוט בעלי חיים. אבל זו כבר סוגיה אחרת. כאן מדובר בשחיטה לצורך שמחה, אישית, משפחתית, דתית.

למישהו קורה משהו טוב, הוא חוגג זאת בגרימת רע ליצורים חסרי מגן. למה?

מנהגים ברבריים

"איש באמונתו יחיה" - הגיב קרא. כלומר, מדובר במנהג דתי, (אם כי יותר נכון לומר "איש באמונתו - ישחט"). אבל דתות הרי מטיפות לרחמים - אז מאיפה הברבריות האכזרית הזאת שלהן? המקור לכך הוא בימים עברו, בתקופות פרימיטיביות.

אבל מאז עברו כמה מאות ואלפי שנים - לא הגיע הזמן להתנתק מהמנהגים הברבריים, והבלתי מוסריים, הללו? האם זה מופרך להניח שכאשר שוחטים סתם כך בעלי חיים, בשביל הכיף, זה יכול לעודד אלימות?

רגב, קליגר, השואה והליכודיאדה

"בעוד מספר שנים כבר לא יהיו ניצולים שיוכלו לספר על השואה", התריע העיתונאי נח קליגר, מעל במת האו"ם, ביום השואה הבינלאומי. הוא קרא למדינות העולם "ללמד את הדור הצעיר על הפרק הנורא בהיסטוריה האנושית".

כשאמר את הדברים, קליגר לא ידע שבאילת נערכה פסטיבל של מפלגת השלטון. ושם הודיעה מלכתה, מירי רגב, כי "בזכות הליכודיאדה מסקרים את יום השואה הבינלאומי". אם כך, קליגר, אתה לא צריך לדאוג.