פרשנות: הבעיות של ירושלים גדולות מהאגו של כחלון וברקת

לאיש אין ספק שהמלחמה שהכריז ניר ברקת על משרד האוצר והעומד בראשו מקדמת את השאיפות הפוליטיות של ראש עיריית ירושלים במישור הארצי. ברקת הולך על הטיקט של מגן ירושלים כי זה מה שיש לו למכור למצביעי הליכוד. מערכת היחסים העכורה במיוחד עם שר האוצר משה כחלון בטח לא מפריעה לברקת לשבור כלים ולשבש את פעילות העירייה ואת שירותיה לתושבים.

אומרים שהדם הרע החל לזרום בין השניים בזרם יציב במערכת הבחירות לכנסת, לאחר שברקת סירב לתמוך בכחלון, אז עדיין אחיו של מספר שתיים שלו בעירייה, קובי כחלון. מאז, הוא עזב מאז את התפקיד בטריקת דלת. בינתיים, הופך המאבק על תקציב ירושלים לטקס קבוע, שנתי, שרק הולך ומחריף. ברקת מנצל את העובדה שמשרד האוצר נמצא בעיר כדי לשפוך זבל מתחת לאפיהם של הפקידים ולחסום את הכניסה שלהם לחנייה. כחלון, שהתגאה בכך שהגיע להסדר עם מערכת הביטחון, מסרב לגלות נדיבות במקרה של ירושלים - יש לו התנגדות עקרונית להגדיל את מענק הבירה ב-300 מיליון שקל כמעט, כפי שדורש ראש העירייה.

הבעיה של ירושלים גדולה יותר מהאגו של שני האישים. ירושלים היא מקום נפלא לבוא ממנו ומקום הרבה פחות מוצלח להתגורר ולעבוד בו. קחו לדוגמה את הממונה על התקציבים באוצר, אמיר לוי, שלא מפספס הזדמנות להתרפק על שורשיו הירושלמיים ולהצהיר על הזהות הירושלמית שלו, אבל בחר לגדל את ילדיו הרחק מן העיר.

בעיות יסוד קשות

בעיות היסוד של ירושלים הן אוכלוסייה גדולה מדי (900 אלף איש, שמתוכם כ-37.5% לפחות פלסטינים) ומקורות הכנסה מעטים מדי. הוצאות העירייה גדלות בקצב שנתי של 4.5%-5%: מ-5.1 מיליארד שקל ב-2016 ל-5.4 מיליארד ב-2017. התקציבים שמשרד החינוך מעביר לבניית כיתות לימוד נמוכים מהצרכים האמיתיים בכ-100 כיתות לימוד בשנה. כך נוצר גירעון מצטבר של 3,800 כיתות - 3,500 מהן במגזרים החרדי והערבי. כדי לשכן את התלמידים נאלצת העירייה לשכור מבנים מאולתרים בעלות שנתית של 100 מיליון שקל. נכון, בני ברק הצליחה להגיע לעצמאות כלכלית למרות האוכלוסייה הענייה וגדלה במהירות, אבל לבני ברק יש מיקום עדיף בהרבה על ירושלים, בלב גוש דן, שאיפשר לה לפתח סיטי של משרדים. לירושלים יש תוכניות שאפתניות לסיטי משלה בכניסה לעיר, אבל לא ברור מי ירצה לאכלס את המשרדים במגדלים המתוכננים להיבנות שם.

לעיר הבירה של ישראל יש למעשה רק לקוח אחד, שבוי: משרדי הממשלה שנוכחותם בבירה מזרימה לקופתה 1.2 מיליארד שקל בהכנסות ישירות מארנונה. אתמול, במסיבת עיתונאים לסיכום הקדנציה שלה, הודתה החשבת הכללית היוצאת מיכל עבאדי-בויאנג'ו שהמאמצים להגדיל את הנוכחות הממשלתית בבירה לא נושאים פרי, לדבריה בגלל קושי במציאת שטחי משרדים זמינים וחוסר רצון של עובדי המדינה לעבור לעיר.

הכנסות עיריית ירושלים גדלות בקצב שנתי של פחות מ-1% ומקור ההכנסה העיקרי הוא הארנונה שמכניסה לעיר 2 מיליארד שקל. הנחות הענק והפטורים גורעים מקופת העירייה כ-700 מיליון שקל בשנה. הח"כים החרדים בכנסת דואגים להרחיב את הפטורים עוד ועוד: לא רק בתי כנסת וישיבות, בקרוב גם הכוללים יהיו פטורים מארנונה, כי הרי גם שם מתפללים.

משרד האוצר מפתח תיעוב

למרות נתוני היסוד הקשים, מצליחה עיריית ירושלים לשמור על גירעון תקציבי אפסי ברציפות מאז שנת 2004. בשנים האחרונות ההישג הזה נזקף בעיקר לזכות מענק הבירה - מענק מיוחד שירושלים מקבלת, שעמד בעשור האחרון על כ-200-250 מיליון שקל בשנה. ב-2016 הצליח ברקת להגדיל את המענק ל-500 מיליון שקל אחרי שהחנה משאיות פינוי אשפה בכניסה למשרד האוצר. המאבק האגרסיבי הרס את רקמת היחסים עם הדרג המקצועי באוצר, שפיתח תיעוב עמוק כלפי ברקת ואנשיו, אבל בעיריית ירושלים משוכנעים היום שרק שימוש בכוח משיג תוצאות. מבחינת האג'נדה האישית של ברקת, יחס הסיכון/סיכוי עוד יותר אטרקטיבי - מה אכפת לו להתקדם בפוליטיקה הארצית ולהשאיר מאחוריו אדמה חרוכה למחליפו בתפקיד?

לכן קבע ברקת השנה יעד שאפתני - הגדלת המענק ל-800 מיליון שקל. הטענה שלו היא שהגידול הטבעי של ירושלים וצורכי הרווחה, החינוך והתברואה של העיר מחייבים להגדיל את המענק לבירה ב-185 מיליון שקל בכל שנה. אבל ברקת לא מסתפק בכך. היעד שלו הוא להשוות את רמת ההוצאה לתושב בירושלים לרמת הוצאה הממוצעת לתושב בפורום 15הערים הגדולות. מדוע המדינה צריכה לממן לתושבי ירושלים רמת חיים כזאת? לברקת פתרונים.

אז מי צודק כאן? צודק האוצר שאין היגיון כלכלי מאחורי דרישת ברקת להגדיל את מענק הבירה מ-500 ל-800 מיליון שקל. ההצעה של האוצר להגדיל את המענק ב-5%, כלומר ל-525 מיליון שקל, נראית סבירה. צודק ראש העיר שטוען שהאוצר לא מתמודד עם בעיית ירושלים בצורה רצינית ובמקום להחליט על פתרון רב-שנתי מעדיף לבעוט את פחית הבירה הזאת עוד כמה מטרים קדימה במורד הכביש.

 המספרים של ירושלים