לא, אדוני הנשיא

הבריטים הנחילו לנו את התפיסה המודרנית של ביורוקרטיה בשירות המדינה, מה שהם קוראים "סיוויל סרוויס" (Civil Service). הם לא התביישו להודות, שסין הקיסרית, ברוח קונפוציוס, הייתה מקור ההשראה שלהם. הלשון האנגלית, המבורכת באיכויות של ספוג, קלטה אל קרבה את המונח "מנדרינים" במידה כזאת שכמעט קשה לזכור את מוצאו הסיני.

באמצע המאה ה-19, ועדת חקירה שמינתה הממשלה הניחה את יסודות הסיוויל סרוויס. היא קבעה, כי ההצטרפות אל שורותיו וההתקדמות במדרגותיו תיעשה על יסוד מעלותיו של המצטרף, לא על יסוד אילן היוחסין שלו, או על יסוד נטיותיו הפוליטיות. נייטרליות פוליטית גמורה נועדה להיות הבסיס הלא-מעורער של שירות המדינה.

זו הייתה החלטה נועזת ולא-מובנת-מאליה. היא הונחלה לחלקים ניכרים של העולם, בייחוד לאותם החלקים שבהם היה בזמן מן הזמנים שלטון קיסרי בריטי. אבל היא פרנסה תרבויות פוליטיות גם בארצות אחרות. חשיבותה הגדולה ביותר, אולי, הייתה בעצם הגדרתה. גם כאשר ארצות לא עמדו בה, היא הוסיפה להעמיד אותם במבחן בלתי פוסק של רצינות ושל הגינות.

השיטה הזו אפשרה את המשכיות המערכת וחיסנה אותה מפני טלטלות. חילופי שלטון באמצעים חוקתיים חדלו להצריך את עריפת ראשיהם של חצרוני המלך הקודם. הסיוויל סרוויס, יהיה שמו ומקומו אשר יהיה, נמצא שם כדי לשרת כל ממשלה דמוקרטית, ולהוציא את רצונותיה אל הפועל - אבל גם להעמיד אותה על המגבלות הריאליות של כוחה ושל מבוקשה.

הנוכחות הקבועה של הסיביל סרוויס הייתה במשך הרבה שנים אחד הנכסים הגדולים של הדמוקרטיה הבריטית - אבל הייתה לה לרועץ כאשר הגיע הזמן להשתנות, לאחר שקיעת האימפריה. צבא המנדרינים בווייטהול של לונדון לא התקדם עם הזמן, לפחות לא במידה מספקת.

ברבע האחרון של המאה שעברה, קומדיית-מצבים מעולה הצחיקה את בריטניה והרבה ארצות אחרות - "כן, אדוני השר", ואחר כך, "כן, אדוני ראש הממשלה". "כן" היה הביטוי העליון של העמדת הפנים המנדרינית. "תת-המזכיר הקבוע", התואר המשונה של מנכ"ל בשיטה הבריטית, יודע כמובן הרבה יותר על משרדו מן האורח-נטה-ללון, הלוא הוא הפוליטיקאי התורן. הקבוע מגן על המסדר הביורוקרטי מפני שינויים, שהפוליטיקאי וקומץ עוזריו מנסים להכניס.

כמו כל סאטירה, זו הייתה הגזמה ניכרת. אבל כמו כל סאטירה טובה, היא הייתה מיוסדת על עובדות. המשכיות, המובטחת מתוקף הסיוויל סרוויס, אמנם עלולה להיות ההיפך מרפורמה.

נאמנות חשודה

האמריקאים שאלו לא מעט מן הסיוויל סרוויס של ארץ-האם שלהם, אם כי העניקו לשירות המדינה יתר גמישות - זאת אומרת, יתר פוליטיקה. כניסתו של נשיא חדש תמיד כרוכה בטיהור השכבות העליונות של שירות המדינה. על-פי חשבון מקובל, הנשיא ממלא בערך 3,000 כהונות בכירות, או בכירות יחסית, ב"מינויים פוליטיים".

דונלד טראמפ להוט במיוחד לטהר. הוא חושד בנאמנותה של הביורוקרטיה ובמניעיה. סוף-סוף, הוא ניהל את מסע הבחירות שלו בסימן ההבטחה "לייבש את הביצה" בוושינגטון. בימי נשיאותו הראשונים הוא מיהר להקפיא את כל המשרות המתפנות בשירות המדינה "חוץ ממערכת הביטחון".

לכאורה, יש לו סיבה טובה. בתחילת השבוע, מיד לאחר שחתם על הצו הנשיאותי להגביל את כניסתם של מוסלמים לארצות הברית, 100 דיפלומטים אמריקאים הפיצו מזכר פנימי להביע את התנגדותם, הן מסיבות מעשיות ("הוא לא ישיג את היעד של הבטחת גבולותינו") והן מסיבות עקרוניות ("הוא מנוגד לערכי אמריקה").

זה לא היה מעשה חתרני. מחלקת המדינה יצרה לפני 40 שנה ויותר את הדפוס המאפשר את תנועתו של מזכר כזה ב"ערוץ הסתייגות" (dissent channel). הסיבה המקורית הייתה ההכרה, שהכישלון האמריקאי בווייטנאם היה קשור במידה לא מעטה בהשתמטותם של הדרגים הפוליטיים הבכירים מלהאזין לביקורת ולאי-הסכמה מצד המקצוענים שבשטח.

ביוני שעבר, ערוץ ההסתייגות שימש 51 דיפלומטים אמריקאים לקרוא לממשל אובמה להשתמש בכוח צבאי כדי להגביר את הלחץ על משטר אסד. הנשיא משך בכתפיו, והמשיך את מדיניותו בסוריה ללא שינויים. לאובמה היה עור עבה במיוחד, בין השאר, מפני שביטחונו העצמי היה כמעט בלתי מוגבל.

לא כן דונלד טראמפ. מה דק עורו, אנחנו יודעים זה חודשים - אם לא שנים. אבל מה מאוד טעינו, אם חשבנו שהעור יתעבה לרגל כובד כהונתו וריבוי סמכויותיה. במקום להקרין סמכות וסלחנות, הוא מתווכח בגלוי ובמישרים (אם גם באמצעות טוויטר) עם תוכניות סאטירה בטלוויזיה.

לחצות את הקווים האדומים?

דוברו של טראמפ הכריז, כי לעובדי מדינה המסתייגים ממדיניות ממשלתם, מוטב לפרוש משירותה. זה בדיוק סוג הלחץ שערוץ ההסתייגות נועד למנוע. אבל אם חותמי המזכר חושבים את מעשי הנשיא ל"מנוגדים לערכי אמריקה", האומנם הם צריכים להוסיף ולשרת את הנשיא הזה?

זו שאלה לא קלה, והיא נשאלת גם בארצות אחרות, בייחוד אלה שהתנסו בשינויים רדיקליים, ועברו הרחק שמאלה או הרחק ימינה. האומנם תקף הכלל האנגלו-סאקסי הבדוק והטוב של "נייטרליות פוליטית" ושל המשכיות?

הרבה דיפלומטים ישראליים התמודדו במרוצת השנים עם השאלה הזו, ואל נכון מוסיפים להתמודד. הם משרטטים בלבם את הקווים האדומים, שלא יסכימו לחצות. חלקם כבר חצו אותם, אולי יותר מפעם אחת.

אנשים המחליטים להקדיש את חייהם לייצוג ארצם אינם צריכים לוותר על שליחותם לטובת אלה הפוגעים בכבודה ומכתימים את שמה הטוב. הם מבליגים, ומקווים שכבודם שלהם ושמם הטוב לא יימצאו מוכתמים. יום אחד אולי יהיה עליהם להגיד, "לא, אדוני השר". הבה לא נקנא בהם.