טובת הילד לא לדעת מיהו אביו הביולוגי

אם לארבעה ניהלה רומן, הרתה, ונולדה לה בת, אשר נרשמה על-פי חוק כילדה החמישית תחת שמו של בעלה. על אף שדבר קיומו של הרומן אינו סוד, האישה ובעלה בטוחים שהיא בתם המשותפת, ומצליחים להדחיק את האפשרות שהיא אינה בתו הביולוגית של הבעל, אך המאהב מאידך מסרב להשלים עם האפשרות שבתו תגדל אצל אב אחר, ולכן הוא הגיש תביעה לבצע בדיקת DNA, ובהינתן תשובה חיובית, להצהיר עליו כאביה של הילדה.

אמנם קיימים כיום אמצעים מדעיים פשוטים ומדויקים לבירור בדיקת אבהות, אך בשל רגישות הנושא, במיוחד כאשר מדובר בזוגות נשואים, בירור תביעות אבהות מתבצע ב-3 שלבים, ורק האחרון שבהם הוא בדיקת DNA. בשלב הראשון בית המשפט בוחן האם זוהי טובתו של הילד לברר את זהות אביו הביולוגי, או שמא מוטב לו להמשיך את חייו במחשבה שהאב שמגדל אותו הוא אביו.

אם בית המשפט משיב בחיוב לשלב הראשון, הוא עובר לשלב השני של הבירור, במסגרתו התובע נדרש להביא ראיות חיצוניות שמהן ניתן להעלות חשד סביר שהאב הרשום אינו האב הביולוגי, שכן לא יעלה על הדעת שכל אדם זר יוכל לערער בעלמא את המוסד המשפחתי. רק אם התובע מצליח לשכנע את בית המשפט שיש בסיס אמיתי לטענותיו, ישקול בית המשפט להפעיל את השלב השלישי, שהוא בדיקה גנטית.

בישראל, שמרבית אזרחיה יהודים, קל יחסית לבתי המשפט לדחות תביעות המעלות את האפשרות שילד אינו גדל אצל אביו הביולוגי כבר בשלב הראשון, מאחר שאם יתברר כי אישה יהודיה נשואה הרתה מגבר אחר, הילד יוכרז כממזר. סכנת "ממזורו" של הילד היא עילה מוצקה לקבוע כי בירור זהות אביו הביולוגי אינה מטובתו של הילד.

במקרה שנדון בבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע השבוע, שני האבות הפוטנציאליים אינם יהודיים, ולכן הילדה בכל מקרה לא תוכר כממזרה, תהא זהות האב אשר תהא. בית המשפט עמד איפה בפני השאלה האם במקרה כזה ראיית טובת ילד דווקא מחייבת לברר את זהות אביו הביולוגי.

כדי להעריך מהי טובתו של הילד הספציפי שעניינו נדון בפניו, בית המשפט נדרש לחוות-דעת מומחים, תסקירים של רשויות הרווחה, חוות-דעת מטעם היועץ המשפטי לממשלה ואף מינוי אפוטרופוס לדין עבור הילד בנפרד מהוריו.

כל הגורמים המעורבים במקרה זה סברו כי מוטב לילדה לחיות בסביבה המוגנת של משפחתה הגרעינית מבלי שתהא מודעת לעובדה שזהות אביה הביולוגי מוטלת בספק - מאשר להעמידה בפני הצורך לחלוק את חייה עם שני אבות, במקרה שבדיקת DNA תעלה שהמאהב הוא האב. אמנם לאדם יש זכות בסיסית לדעת מיהו אביו מולידו, ויש לכך הן חשיבות פסיכולוגית והן חשיבות גנטית ובריאותית, אך כאשר מדובר בקטינה, טובתה לשמור על יציבות חייה גוברת.

הילדה מכירה את בעלה של האישה כאביה לכל דבר ועניין מאז לידתה, והיא אינה חושדת אחרת. בנסיבות אלה חייה יציבים, רגועים וטובים. לעומת זאת, אם בדיקת האבהות תעלה כי המאהב הוא אביה - לא זאת בלבד שהיא תדע שמי שמגדל אותה אינו אביה, ולא זאת בלבד שתצטרך לחלוק את זמנה בין שני בתים, אלא שגם יתר בני משפחתה וסביבתה יתוודעו לנסיבות הורותה, ואז כל התא המשפחתי עלול להתמוטט.

בית המשפט קבע כי טובתה של הילדה הוא לא לדעת מיהו אביה הביולוגי, אך מה עם טובתו וזכויותיו של האב עצמו, לדעת אם יש לו ילד, והאם הוא גדל בידי אדם אחר? החוק והפסיקה קובעים חד-משמעית כי טובתו של הילד גוברת על האינטרסים של הבגירים המעורבים בתביעות הנוגעות לקטין, ותפקידו של בית המשפט הוא להגן על הקטין חסר הישע.

יש בכך גם מידה מסוימת של צדק, שכן המאהב, אשר קיים יחסים עם אישה נשואה, היה צריך להביא בחשבון את התוצאות האפשריות של התנהגותו והשלכותיה - בעוד שהילדה לא חטאה כלל ואינה צריכה לשאת את "העונש" על גבה.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il