יאללה מכות

א. אם מדינת ישראל הייתה אינדיאני, השם שלה היה "חצי עבודה". כל שבוע מספק את ההוכחה הניצחת שלו למשפט הנ"ל, והשבוע: הודעתו של שר הביטחון כי גלי צה"ל תהפוך עד ה-1 במאי מיחידה צבאית הכפופה לרמטכ"ל, ליחידת סמך הכפופה למשרדו.

אף ש"יחידת סמך" נשמע כמו משהו שקשור דווקא לתחום המשגע של מיכון כבד - נו, הצ'ופצ'יק הזה שיושב בתוך הבוכנה ההידראולית - הרי שלפי "חוק שירות המדינה, תשכ"ג 1963", מדובר ביחידה בתוך משרד ממשלתי שוועדת השירות העניקה לה סמכויות מנהליות של משרד - והיא נחשבת לעצמאית יחסית, בהתאם לכללים הנהוגים בשירות המדינה.

כולם מיהרו להתווכח את הוויכוחים הרגילים, האם ראוי שלצבא תהיה תחנת רדיו משלו? ואם לא, אז למה ראוי שלמשרד הביטחון תהיה? מה תהיה מידת העצמאות של התחנה בסטטוס החדש שלה? מה יהא על כוח העבודה הזול של התחנה (חיילים), היתרון הלא צודק שיש לגל"צ על התחנות האזרחיות ועוד.

כל אלה דיונים מעניינים וחשובים, אבל כולם הולכים רק חצי דרך ועושים רק חצי עבודה, כמו תמיד: להעביר את גל"צ מצה"ל למשרד הביטחון - מה הועילו אהבלים בחלטורתם?

הפתרון האמיתי והנכון, ומכאן הציוני, היה צריך להיות הרבה יותר פשוט והרבה יותר יסודי, שלא לדבר על הרבה יותר מתאים למציאות הישראלית: במקום שרק לצבא תהיה תחנת רדיו - עניין לא הוגן לכל הדעות - צריך ללכת עד הסוף ולתת לכל תחנת רדיו, ערוץ טלוויזיה, אתר אינטרנט ועיתון מודפס להקים לעצמם צבא.

ב. גם ככה אנחנו שומעים השכם והערב על כלי תקשורת זה או אחר ש"נלחם על חייו". אני אומר, בואו אחת ולתמיד נטעין את המילים במשמעות המקורית שלהן. נלחמים על החיים? בואו נעשה את זה על אמת, בשוק החופשי. זה גם יכול להביא מלא רייטינג.

גנרלים לא חסר. אין כלי תקשורת אחד שלא מחזיק פרשן או כתב צבאי שיש לו תסביך גנרל חמור. שחררו את האנשים האלה לממש את הפוטנציאל שלהם במציאות; הם הרי כולם גאונים צבאיים ברמה עולמית, שיודעים בדיוק איך להשמיד את המנהרות ולהכריע את דאע"ש.

אז תנו לרוני דניאל להוביל את צבא "חדשות 2" אל המערכה המכרעת מול אלון בן דוד וגייסות "חדשות 10" בעמק האלה. תנו לניר דבורי ולאור הלר לעמוד בראש כוח כלשהו, הרי זה כל מה שהאנשים האלה חולמים עליו בלילות. ראו, הנה אמיר בר שלום מערוץ 1 מאגף מדרום.

הנה, רון בן ישי. היש מתאים ממנו להוביל את החטיבות המשוריינות של "ynet" אל הקרב מול פלוגות הסער של "וואלה" בפיקודו של אבי אשכנזי? הנה, אמיר אורן מ-"הארץ". הכול הוא יודע, בואו נראה איך הוא בלוחמה בשטח בנוי מול יוסי מלמן של "מעריב".

עמוס רגב, עורך ישראל היום, ידוע בחיבתו להיסטוריה צבאית. אין דבר שהייתי רוצה יותר מלראות את כוחות ישראל היום בפיקודו צרים על מצודתו של נוני מוזס בראשון לציון על-פי מתודת ניהול המצור של פילדמרשל ריימונדו מונטקוקולי. מה לא ניתן בשביל לראות שני יודעי כול כבן כספית של "103fm" ויועז הנדל - סליחה, דוקטור יועז הנדל - בקרב ימי שיגרום למערכה בווטרלו להיראות כמלחמת מים בגן ילדים.

אשר לי, לא אכחיש שבלילות אני חולם על עצמי לבוש בשריון כבד, רכוב על סוס אציל, בידי חרב מבהיקה - כשאני והצבא הוורוד של "גלובס" מתנגשים, אי שם בנגב, בכוחות הירוקים של ה-"דה-מרקר" ובאוגדה האדומה של "כלכליסט" במלחמת הכול בכול, כולל סייבר, של הכלכלונים. נראה להם מה זה.

גם זירת הקרב בין כלי התקשורת החרדים, בעיקר "יתד נאמן" מול "הפלס", תהיה עקובה מדם. מה עם התאגיד, אתם שואלים? להם עוד אין צבא, אבל עד אפריל הם יכולים לתפקד בתור אחלה יחידת הסרטה ולנפק סרטונים שנונים של 2-3 דקות על המתרחש בחזיתות הרבות.

אני לא מתמצא מי יודע מה בתקשורת הערבית, לצערי, אבל יהיה מעניין לראות את אנשי "אל איתיחיאד" הקומוניסטי אל מול כותבי "פנורמה" ו-"פאנט" הקפיטליסטי יותר.

אם כבר מתחילים להמר על המנצחים, הכסף שלי הולך על "מקור ראשון" ו-"ערוץ 7". אחוז החברים הסרוגים בבית הספר לקצינים של צה"ל עומד על משהו כמו 40, כך קראתי, ועל המוטיבציה אין מה להכביר מילים. הם הולכים להראות לכולנו מאיפה משתין הדג, ומי יעמוד מולם - "ידיעות הקיבוץ"?

ג. אני מודע לסכנת הלבנוניזציה של התקשורת הישראלית; ריבוי פלנגות, מליציות וארגונים - הרי עד עכשיו עוד לא דיברנו על המקומונים, בעיקר בחיפה ובירושלים, על הבלוגרים, על עמודי פייסבוק פופולריים, כמו זה של ראש הממשלה שכבר הפך לכלי תקשורת בפועל, ומה יהא על קבוצות הווטסאפ? הולך להיות פה כאוס מוחלט, זה ברור.

יכול להיות שהציבור בישראל לא מוכן עדיין. אולי כדאי להתחיל בקטן, בפיילוטים נקודתיים: קרבות גלדיאטורים. יש יותר מדי פרשנים לענייני חוץ ואין לי שום יכולת לקבוע מי טוב יותר (חוץ מאורן נהרי) - למה לא לפתור את זה בדרך הישנה והטובה?

תנו לכל אחד אקדח, חכו לשעת צהריים ותנו לעניין להסתיים. אין לי כלים לקבוע מי מבין מבקרי המוזיקה צודק בביקורתו על הסינגל האחרון של משה פרץ, אבל אם הם כל-כך נחרצים, כל אחד בעמדה ההפוכה, שיגנו עליה בגופם.

ולמה לגרור, לדוגמה, את היריבות בין רביב דרוקר לחברי אראל סג"ל אל בית המשפט? מה, המערכת לא מספיק סתומה ועמוסה גם ככה בשביל להתעסק בענייני אגו? יתכבדו השניים ויכנסו לזירה.

זוכרים את תוכניות ההיאבקות המזויפת, WWF? תגידו אתם אם זה לא הרבה יותר מבדר מכל תוכניות הפאנלים והצעקות בכל הערוצים. הרי בכל מקרה, אף אחד לא מקשיב ואיש לעולם לא משתכנע. אם כל הפיילוטים הנ"ל יעברו בהצלחה, נוכל להמשיך ולהתקדם אל עבר התוכנית הגדולה של חימוש כולל של אמצעי התקשורת.

בעיניי זה גם ימשוך הרבה צעירים טובים ומבטיחים למקצוע.

ד. הרעיון שלי לא יהפוך את המלחמות בין כלי התקשורת למעניינים הרבה יותר. לטענתי, תהיה לו גם השפעה מבורכת על יחס הציבור הישראלי כלפי העיתונאים ותוצרתם.

"דבר בלחש, אך שא עמך מקל גדול", נהג לומר טדי רוזוולט הגדול. צדק במאה אחוז. התקשורת הישראלית היא היפוך גמור של אמרתו הידועה.

אנשים לא מאמינים למה שהם רואים, שומעים וקוראים בתקשורת ואף אחד - לפי הסקרים והטוקבקים - לא בדיוק מכבד אותנו העיתונאים. ואיך יכבדו אותנו כשאנחנו כל הזמן צועקים, כשהפה מלא, אבל הידיים ריקות? בואו נראה את הציבור הישראלי לא מכבד את התקשורת כשלזו מקל גדול.

כחסיד של האסתטיקה, כמו גם האתיקה, של המערבון, אני יודע דבר אחד: כולם מקשיבים לך הרבה יותר טוב כשבנדן שעל ירכך שוכן אקדח מגנום ארוך קנה, מוכן לשליפה מהירה.

בואו נראה אתכם כותבים את הטוקבקים שלכם עכשיו, זה כל מה שאני אומר.