עורמת ההיסטוריה, או לפחות חוש ההומור שלה, זימנו את יום ההולדת הזה בדיוק לשבוע שבו ניסה דונלד טראמפ לטרוק את הדלת הלאומית. היום, חמישה בפברואר, מלאו 100 שנה לחוק המחמיר ביותר נגד הגירה שחוקק הקונגרס האמריקאי ב-135 השנה הראשונות של קיומו.
החוק של 1917 היה רמז לעתיד לבוא. שבע שנים אחר כך, ב-1924, ארה"ב תגיף סופית את השערים. בין הנשארים בחוץ יהיו מיליוני מהגרים יהודיים פוטנציאליים מאירופה. הם יתדפקו על השערים בימים הקודרים ביותר, לשווא.
העיתון "בוסטון גלוב" מציין היום את מאת השנה של "פקודת ההגירה 1917". הוא מטעים את צדדי הדמיון בין החוק ההוא, ובייחוד האווירה שליוותה אותו, לבין הצו הנשיאותי של סוף השבוע שעבר למניעת כניסתם של מהגרים משבע ארצות מוסלמיות לארה"ב.
אין חדש תחת השמש האמריקאית, כותב העיתון. את הרעיונות העומדים ביסוד הצו של טראמפ התחילו לאסוף בשקדנות שלושה אינטלקטואלים מן האליטה המיוחסת של בוסטון, עוד מ-1894.
ההמונים היהודיים חסרי הערך
אחד מהם היה עורך דין ששמו מדיסון גראנט. הוא היה אדם מעניין מאוד, הזכור לטוב על הצלת שורה של בעלי חיים בסכנת הכחדה. רוח החסד שלו לא שרתה על המין האנושי. הוא הטיף לגזענות על יסודות מדעיים, דגל בחוקים למניעת יחסי מין בין-גזעיים והאמין בהשבחת הגזע. ספרו "שקיעת הגזע הגדול" מצא קוראים נלהבים מעבר לים. אחד מהם כתב לו, "בעיניי, ספרך הוא ככתבי הקודש". שם הקורא היה אדולף היטלר.
במרוצת השתדלותו להגבלת ההגירה, גראנט הרים את קולו נגד כניסתם של "בני התערובת האסיאניים למחצה" ו"ההמונים העצומים של יהודים חסרי ערך ושל סורים, המציפים את ערינו". הוא ינחל הצלחה גדולה: כניסת היהודים תוגבל עד מינימום, ותרד מזרם מסיבי לקילוח דקיק. אשר לסורים, כניסתם עמדה להיאסר לחלוטין, לא ב-2017, אלא ב-1924.
הניסיונות להגביל כניסה של מהגרים לא רצויים התחילו עוד בשנות ה-80 של המאה ה-19. חוק נגד כניסת סינים התקבל ב-1882. שפל כלכלי גדול וממושך בעשור האחרון של המאה ה-19 הגביר את הלחץ להגיף את השערים. אלה אגב היו שנות השיא של יציאת היהודים מן הקיסרות הרוסית, בעקבות הפוגרומים של 1881. רק חלק קטנטן של היוצאים שמו את פעמיהם לארץ ישראל, במסגרת העלייה הראשונה. הרוב העצום, כשני מיליון, הפליגו אל חופי הפלא של ניו-יורק.
ארצנו הייתה למזבלה
קריקטורה מן הזמן ההוא מראה דמות ענקית של "הדוד סם" מגוננת על חופי אמריקה, כשבידיה שלט ענקי, "סכנה לרעיונותיה של אמריקה ולמוסדותיה". על מי האוקיאנוס שלרגלי הדוד סם מרוחות המלים "הגירת האספסוף (ריפראף)", וצפים בהם המוני "פושעים", "חסרי כול", "סוטים" ו"אנרכיסטים", ללמדך שאפילו החלוקה הפנימית לא השתנתה מאז. האיסלאמיסטים של הימים האלה ממלאים את תפקידם של האנרכיסטים משכבר הימים. "פושעים" הוא אפיון תכוף לפחות לחלק של ההגירה הלא-חוקית מאמריקה הלטינית.
במעמד חתימתו על חוק סגירת השערים, הנשיא דאז קלווין קולידג" הכריז, כי ארה"ב הופכת ל"מזבלה", ו"אמריקה חייבת להישאר אמריקאית". קולידג" חתם על החוק ב-24 במאי 1924. חמישה חודשים וחצי אחר כך הוא ינצח בבחירות לנשיאות בהפרש של 25%, השני בגודלו מאז ומעולם.
מעניין שהתמיכה בחוק ההוא לא הייתה שמורה לגזענים לבנים נוצריים מן המעמד הגבוה בלבד. תומך בולט בחוק היה סמיואל גומפרס, המנהיג היהודי של אחד האיגודים המקצועיים רבי הכוח ביותר. הוא רצה בחוק כדי להקטין תחרות מצד כוח עבודה זול. הוא עצמו היה בן למשפחת מהגרים ענייה, אם כי האירוניה הזו לא הציקה לו במיוחד.
עוול אכזרי ורב-שנים
החוק של 1924 עמד בתוקפו ארבעים שנה. הוא הוחלף ב-1965. גם החוק החדש קבע מכסות מגבילות, אבל לא ביסס אותן עוד על לאום או גזע, אלא על ארצות מוצא. לא ניתנה בו עוד העדפה ללבנים פרוטסטנטים מבית צפון אירופי טוב.
הנשיא לינדון ג'ונסון, שחתם עליו, קיווה להתחיל עידן ליברלי, פלורליסטי, סובלני וזולתני (=אלטרואיסטי, אוהב הזולת). הוא עשה כן בשורה של חוקים לשיווי זכויות האזרח של השחורים, ואחר כך בחוקים להבטחת בריאותם של קשישים ושל מעוטי יכולת.
במעמד החתימה של 1965 הוא הכריז, כי החוק החדש נועד "להעלות ארוכה לשסע עמוק מאוד ומכאיב ברקמת הצדק האמריקאי. הוא מתקן עוול אכזרי ורב-שנים באופן התנהלותה של ארצנו" החוק אומר בפשטות, כי מעתה ואילך אלה הרוצים להגר לאמריקה יורשו לעשות כן על יסוד כישוריהם וקשרי המשפחה שלהם. אלה היכולים לתרום את התרומה הגדולה ביותר לארצנו - לצמיחתה, לחוזקה ולרוחה - יהיו הראשונים שיורשו להיכנס בשעריה" זה ארבעה עשורים שמדיניות ההגירה שלנו הייתה מעוקמת ומעוותת מכוח אי-צדק".
זה המכונה שופט
ג'ונסון נשא את הנאום ההוא באוקטובר 1965, ליד פסל החירות, על רקע קו הרקיע של מנהטן, 41 שנה לאחר שהנשיא קולידג" חתם על החוק "האכזרי" הקודם. 51 שנה לאחר חתימתו של ג'ונסון, לפני חמישה ימים, הנשיא דונלד טראמפ חתם על צו נשיאותי המחדש את ההגבלות של 1924 באופן חלקי.
שלשום, יום ו', שופט בבית המשפט לערעורים בצפון מערב ארה"ב מצא שהצו פגום מבחינה חוקתית, והשעה אותו. עד השעייתו, הצו גרם את ביטולן של 70,000 אשרות כניסה אשר הוענקו למוסלמים משבע ארצות, בהם פליטים שקיבלו את אשרותיהם מקץ מאמצים של שנים. הוויזות האבודות לא יחודשו מעצמן, אבל מי שאשרותיהם לא התבטלו רשאים עכשיו להיכנס לתחומי ארה"ב, לפחות לפי שעה. הממשלה הפדרלית תערער על ההשעיה, והדעת נותנת שההשעיה תבוטל.
הנשיא טראמפ התפוצץ מכעס. הוא צייץ: "דעתו של זה-המכונה שופט (called judge-so), הגוזלת מארצנו את היכולת לאכוף חוקים, היא מגוחכת והיא תבוטל!" אין כנראה תקדים ללשון כזאת מצד נשיא כלפי שופט. אבל טראמפ הוא איש הקובע תקדימים יום אחר יום. בעיניו, האבחנה ההיסטורית בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת לרשות השופטת היא עניין של מה בכך. במהלך מערכת הבחירות הוא כפר בזכותו של שופט "ממוצא מקסיקאי" לפסוק בענייני עסקיו, מפני שמקסיקאים שונאים אותו.
מי שפקפקו בחשיבות ההיסטורית של הימים האלה לומדים עכשיו את היקף הקרב המתנהל על דמותה של אמריקה ועל ערכיה. טראמפ ומפלגתו להוטים לפרק את המערכת שיצרו הנשיא ג'ונסון בשנות ה-60 והנשיא פרנקלין רווזלט בשנות ה-30. קדימה, הם אומרים, או לפחות רומזים. קדימה, ל-1924.
■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
