עבודת שורשים

א. ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות. אילנות, אילנות - במה אברככם? אני הרי כל-כך קטן וכל-כך אחד ואילו אתם כל-כך גדולים וכל-כך הרבה. יש הרבה יותר עצים על כדור הארץ מאשר כוכבים בגלקסיית שביל החלב; על כל אחד מאיתנו בני האדם מלבלבים 422 עצים, למעלה משלושה טריליון בסך הכול - וכולם חוגגים עכשיו. שנה טובה לכם, עצי כל העולם.

האמת שזו יהירות מצדי לחלק ברכה לעצים; הם, שמענפיהם קטפנו את החיים ואת הדעת טוב ורע, היו צריכים לברך אותנו: ומי לא היה מתנגד לעוד קצת חיים ודעת? הדבר היחיד שאני יכול לעשות למען האילנות ביום חגם הוא לספר מעט בשבחם של העצים בחיי ועל המפגשים החשובים שהיו לי עם עצים. אף אחד לא יכול להכיר את כל העצים בעולם, כל מה שיש לך זה העצים שאתה מכיר. חכמינו זכרם לברכה, שהיו מחוברים לאדמה, הבינו את זה: במקורות, ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן. אילן ביחיד. כאילו באו לומר בדיוק את מה שהרגע אמרתי, רק אלפיים שנה קודם.

אז אלה העצים שלי. אני בטוח שגם לכם יש את העצים שלכם, כי האדם הוא עץ.

ב. נתחיל עם העץ שאני מולו כרגע. לפני קצת יותר משנה כתבתי כאן על עץ הדקל היפה שצמח מול המרפסת שלנו עד שנפל קורבן ל"חדקונית הדקל", החיפושית המרושעת, וחלה, עד שנאלצנו לכרות אותו. זה היה עצוב מאוד. תשע שנים גידלנו מולו ילדים, צפינו בו בשיאו וראינו אותו בשפלו. פעם בכמה חודשים הייתי לוקח מסור עם קת ארוכה ועושה לו תספורת, מוריד את הענפים המתים. נקשרנו אליו.

הוא השאיר חלל גדול בשדה הראייה שלנו, אבל בטבע אין ואקום; החלל שנפער במותו התמלא במהרה על-ידי הפיקוס הענק שעמד שם כל השנים וצמרת הדקל הסתירה אותו. פיקוס אדיר ממדים וירוק-עד שמצל על כל פינת הרחוב. אנחנו יכולים לשבת מולו שעות. כשהשמש יוצאת, נמתחים ענפיו כלפי מעלה, שואבים את הקרניים, מתפנקים. כשהרוח נושבת, אתה יכול לראות אותו שמח. העץ הזה יודע לשחק עם האור והצל. אם מסתכלים עליו מספיק, אפשר לראות בו פרצוף אנושי ואם מקשיבים לו מספיק, אפשר לשמוע את התשובה. במיוחד בלילות.

מתחתיו, שלושה ספסלים שנשארים יבשים כשיורד גשם ושנעים לשבת בהם גם בשיא האימה של אוגוסט. ממול יש מכולת ואפשר לקנות משהו, לשתות אותו על הספסל ולהגיד שלום לכל מי שעובר. עבורי הפיקוס הוא הפטרון הקדוש של השכונה, מעין אל מקומי.

ג. הפיקוס מזכיר לי תמיד את עץ הבאובב שאהבתי כל-כך כשגרנו שלושה חודשים בכפר קייפ מקליר שבמלאווי, אפריקה. עשרים מבוגרים שמחזיקים ידיים בשרשרת לא היו מצליחים להקיף אותו; יצור קדום ועצום ושליו. כל הכפר היה מתאסף בצלו בשעות הלוהטות; ילדים היו משחקים, נשים היו מתקנות רשתות, רוכלים היו מציעים את מרכולתם הלא מגוונת, גברים היו משחקים קלפים - ואיש לא אמר 'צר לי המקום'. אם היה אירוע מיוחד בכפר, לא היה צריך לומר איפה הוא מתקיים. היית יכול לערוך חתונה בצדו האחד, ואלה ממסע הלוויה שעובר מצדו השני אפילו לא היו הורסים את החגיגה. כל-כך הרבה סבל ראה העץ הזה, כל-כך הרבה חיים. הוא היה מין עץ כזה שלא הייתה לך ברירה אלא לכבד אותו. הבאובב יודע איך לגרום לבנאדם להרגיש קטן. הוא היה קודם והוא יהיה אחר כך.

במוזיאון הטבע בלונדון עמדתי נרגש עד דמעות מול פרוסת הגזע הידועה של עץ סקויה בן 1,300 שנה. ליד טבעות הגדילה שלו רשם האדם נקודות ציון היסטוריות; כל-כך הרבה בלגן עשינו בזמן שהעץ הזה צמח לו, אדיש למשובותינו. מהפכות ומלחמות ומגיפות. כל-כך הרבה התקדם האדם, דרך ארוכה עשה עד שהעז בחוצפתו לכרות יצור בין 1,300.

ד. ההכרה שעץ הוא יצור חי לכל דבר ועניין נחתה עליי, בכל עומקה, לפני שמונה שנים ביערות הגשם של אקוודור, שם שהינו שלושה חודשים. ידעתי את זה קודם, אבל רב המרחק בין לדעת ולהכיר. כך כתבתי אז ביומני: "אין דבר מושלם ויפה מיער גשם, תצוגת התכלית האולטימטיבית של הדבר שקוראים לו חיים; מורכבות הרמונית בלתי נתפשת שרק נוצרת ונוצרת ולא עוצרת. הכול קשור זה בזה, סבוך ללא תקנה, גדל, משתנה, קמל ומת ונוצר מחדש. הכול פועם, הכול מתהווה אל מול עיניך ממש. חוויה רוחנית".

לפעמים עץ נופל באמצע היער ולפני שאתה מספיק לנסח מזה מטאפורה נוגה, כבר צומחים מתוכו עצים חדשים, עשבים מכסים אותו, ציפורים לוקחות מה שצריך כדי לבנות קן וטרמיטים מפרקים את מה שנשאר. החיים והמוות עוברים מולך כמו היום והלילה; יש שם עצים שמתנהגים שונה לגמרי באור ובחושך. יש שם עצים שמתקשרים ביניהם, כורתים בריתות. זה נכון.

לפעמים אתה נאלץ לכרות אחד מהם. זה דבר אחר לגמרי לכרות עץ כשכל מה שהוא בעיניך זה עץ ואתה עף על העובדה שאתה הבחור עם הגרזן, אבל כשאתה לומד לכבד את העץ זו חוויה שונה לגמרי. כבדה יותר. משמעותית. ההבנה מה עושה כל מכת גרזן וצריבה מהמסור החשמלי ומה משמעותה למי יודע כמה יצורים - אף שכולם התגברו, זה בסדר - גורמת לך לכבד את העץ הנדיב בעל כורחו.

ה. היה גם עץ אחד שהוציא ממני משהו שלא היה בי קודם ולא חזר אחר כך. נסענו באוטובוס בכבישי ההימלאיה. פתאום נהיה פקק של שעות. מה קרה, שאלנו. עץ נפל על הכביש, ענו לנו. הלכנו לראות: צ'מעו, זה היה חתיכת עץ כביר שחסם את הדרך. אי אפשר היה לראות את תחילתו וגם סופו לא נראה לעין. בשכיבה, הגזע היה גבוה מאוטובוס. מאות אנשים ישבו שם וחיכו שיבוא מישהו להושיע. כמה זמן זה ייקח, שאלנו. כל מי שהיה בהודו יודע שזו ככל הנראה השאלה הכי עקרה שניתן לשאול.

לא יודע מה נכנס בי, בחיי, אבל פתאום קפצתי על הגזע ונשאתי מין נאום מוטיבציה לוהט, משהו על זה שאנחנו לא צריכים לסמוך על אף אחד, שאנחנו יכולים לעשות את זה בעצמנו, לכל אחד יש מי שמחכה לו בצד השני של העץ וכד'. אנשים הביטו במערבי המטורלל בחוסר אמון, אבל לא הפסקתי. אתה, פקדתי, תביא חבלים. אתם, לכו להביא כל כלי עבודה. כשהם לא נענו ניגשתי לגזע והתחלתי פשוט לדפוק עליו.

עשרים השנים, כמעט, שעברו מאז ודאי העצימו את מה שהיה באמת, אבל יש לי עדה: הצלחתי להלהיב מאות אנשים שבכל מקרה לא היה להם משהו אחר לעשות, ובחלוף כמה שעות של עבודת נמלים מאומצת מכל צדדיו של הגזע - ודאי נראינו כמו הגמדים בליליפוט - הצלחנו לפנות את הדרך. הם הריעו לי שם, בחיי. עד אז ומאז לא הייתי כל-כך גאה בעצמי.

ו. היו עוד עצים בחיי. אני זוכר כמעט את כולם: שקמה פתח תקוואית שעל גזעה היינו חורטים כילדים את שמותינו (סליחה), ושנים אחר כך היינו עוברים שם ורואים את החריטות הדהויות עולות כל שנה עוד קצת במעלה הגזע; אקליפטוס אחד שתמיד שימש כבסיס של העומד במחבואים. אבל אחטא לעצמי אם לא אציין את עץ הסיגלון הגדול בחלון חדר הילדים. כזה הוא, נעלב בקלות. אני מכיר אותו, עד לפני כמה זמן היה זה חלון חדר עבודתי. בעוד כחודשיים יתכסה בעלווה סגולה מפוארת. כמה שעות ישבתי מול הסגול הזה, מחפש מילה, מחכה לרעיון (בכל פעם שאני חושב, וזה לא קורה הרבה, אני מדמה אותו מול עיניי) ובעיקר סתם בוהה בו.

הרי בסופו של דבר, זה הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות בשביל עץ, ובשבילך: לבהות בו. אז חג שמח, עצים שלי. תמסרו את אהבתי לכל העצים שבעולם, אני יודע שאתם בקשר. אל תכחישו.