כשביבי לא ידע

חברים ונהנים

טבעו של אדם, בין שהוא בעל הון ובין שהוא השכן ממול, הוא ליהנות מהמגע עם דמויות מוכרות ובעלות השפעה, ודאי עם ראשי מדינות ושועי עולם. מהסיבה הזאת, יש מי שמוכן לחלק מתנות ולהתחבב עליהם גם בלי לקבל תמורה. זה בטח נחמד לדעת שתמיד אפשר להרים טלפון לראש ממשלה ולבקש טובה בחזרה על כל צרה שאולי תגיע, אבל לא זה המניע המרכזי. לא של כולם.

ובכל זאת, אסור לקבל את הגרסה החדשה והמי-יודע-כמה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולפיה לא הייתה תמורה, ולכן אין כל בעיה. ראשית, על-פי העדויות שנאספו במשטרה, היו אלה יותר דרישות שיטתיות לאספקת טובין מאשר מתנות בין חברים.

שנית, משום שקבלת הטובין לאורך השנים מייצרת פוטנציאל לניגודי עניינים. ההקלות שביקש לקבל ערוץ 10, למשל, עונות בדיוק על התרחיש הזה. בין אם ספק הסיגרים והמשקאות ארנון מילצ'ן הביא לזה שנתניהו הסכים להקלות ובין אם מילצ'ן תמך דווקא בסגירת הערוץ - הפוטנציאל לניגוד עניינים היה גדול ומובהק וחייב את נתניהו לפסול את עצמו מראש מכל עיסוק בסוגיה.

עכשיו דמיינו לעצמכם בכמה ניגודי עניינים נוספים הוא מצא את עצמו לאורך השנים, מול חבריו וספקיו. אבל נתניהו, כמו רחמים מכרם התימנים, לא ידע. הוא לא ידע.

מבצע חומוס

יועציו של נתניהו יודעים שהציבור, כולל ציבור מצביעיו, תופס אותו כאדם נהנתן וקמצן, שאוהב את החיים הטובים והיוקרתיים אבל פחות אוהב לשלם עליהם. ככה יצא השבוע לפועל "מבצע חומוס": קפיצה "ספונטנית" בשעת צהריים למסעדה עממית, חמוש במצלמות ובחבר הממשלה הכי חייכן והולם את הז'אנר שבחר הבמאי של המופע הזה: משה כחלון.

האסטרטגיה הייתה נכונה, בטח אחרי כל הכותרות על סיגרים ושמפניות ורודות, אבל הביצוע היה שקוף ומבוים מדי. "שר האוצר ואני החלטנו לצאת פה ברחוב ירושלמי שמוכר לי מילדותי, לנגב חומוס, פלאפל, קצת שעועית ופול", אמר נתניהו למצלמה, בסצנה שרק חיזקה עד כמה הוא רחוק מההוויה הכל-כך טבעית הזאת, כמה מנותק. אפילו כחלון התקשה להסתיר את המבוכה, כשהבין שהוא נמצא שם רק בשביל התפאורה.

המועמדת שלנו

בימים הקרובים אתם צפויים לקרוא הרבה על המודל הסקנדינבי, על הכיוון שאליו צריך ללכת שוק העבודה הישראלי, על הצורך להגן על העובדים ולא על המשרות של העובדים, על החובה להילחם בוועדים החזקים והאיומים ועוד מיני סיסמאות של מי שתמיד מחביאים את סלידתם מעבודה מאורגנת תחת תחפושת מתוחכמת וידידותית לסביבה.

טבעי שהתקשורת תעסוק בהרחבה בשוק העבודה על רקע הבחירות להסתדרות, אבל פחות טבעי שהיא מנהלת קמפיין לטובת מועמדת מסוימת, מתוך תקווה או הנחה שעם ניצחונה היא תפעל על-פי דף המסרים שהכתיב העיתון.

רק לפני שבועות אחדים הברנז'ה העיתונאית הזדעזעה זעזוע עמוק מהרשימות השחורות והלבנות שיוחסו ל"ידיעות אחרונות", משיטת הליטוף והזימבור כפי שכינה אותה לא פעם אלי ציפורי בטור שלו. והנה, גדולי המזועזעים מובילים בעצמם את השיטה, מלטפים את המועמדת העדיפה עליהם ומסמנים לה את הדרך הנכונה. אם חלילה לא תלך בה, הם יחכו לה בפינה. 

חתול מפלצת

שלי יחימוביץ' היא פוליטיקאית מיומנת, משופשפת, חזקה, אפילו "קילרית". רשימת נפגעיה ארוכה כמעט כמו זו של מעריציה. היא אשפית ביצירת בריתות לטווח קצר כארוך, לסמן מטרה ולהשיג אותה בלי למצמץ בדרך. אבל יחימוביץ' היא גם אשפית תקשורת, ולכן לא משנה כמה כוחנית היא יכולה להיות, כשהיא תשב באולפן הטלוויזיה היא תדע להישמע כמו האנדרדוג שנאבק בעוול גדול. לא, היא לא "רעה" כמו שיריביה נוהגים לומר עליה, היא פשוט פוליטיקאית טובה. אפילו מצוינת.

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, לעומת זאת, הוא פוליטיקאי רע מאוד. הוא עשה את כל המהלכים הנכונים לכאורה כדי לבלום את יחימוביץ', אבל זו בדיוק הייתה הטעות שלו. יחימוביץ' צפתה את זה מראש ורק חיכתה לרגע שבו תוכל לטעון בצדק שניסו לגנוב בחירות ולמנוע כל התמודדות.

במקום שניסנקורן יודיע שהוא מתנער מההסכם עם סיעת "הבית החברתי" שמנע ממנה לרוץ בראשה, הוא מתפלפל על כך שאינו יכל להתערב בעניינים הפנימיים של הסיעות ובכך ממשיך לחזק את הנרטיב של יחימוביץ'. במקום לכבות את השריפה, הוא מאכיל את המפלצת.

shai-n@globes.co.il