בכל עתירה שהוגשה עד היום בנושא היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מיוצג על-ידי אחד מפרקליטי ביתו. אם זה היה לגבי עצם מינויו של מנדלבליט ליועץ המשפטי, ואם לאחר מכן, כאשר העתירות ביקשו להעביר את הטיפול בתיקי נתניהו לאדם אחר בפרקליטות המדינה. למה כל-כך חשוב לנתניהו שהטיפול בפרשיותיו יישאר בידי מזכיר ממשלתו לשעבר?
בעקבות וינשטיין
התשובה נמצאת באופן ברור בתוך השאלה. במשך שנים עבדו השניים הללו ממש צמודים זה לזה. כשהגיעה עת מינוי יועץ משפטי חדש, ביבי עשה הכל למען בחירתו של מנדלבליט. היועץ הקודם, יהודה וינשטיין, הרגיל אותו שיש מי ששומר על ראש הממשלה מפני חקירות וכתבי אישום בנושאים השונים בהם הוא נחשד. בגלל היחסים הקרובים, מנדלבליט נראה לביבי יורש מתאים לקודמו.
למה נותנים מעמד?
אבל לא ברור למה בכלל מעניקים לביבי מעמד בנושא הפרקליט הממונה על תיקיו. ממתי יש לחשוד או לנאשם הזכות להתערב בעניין זה? מישהו מכיר חשוד או נאשם שהחליט, או ביקש להחליט, מי יהיה התובע נגדו?
העתירות הן נגד הממשלה ונגד היועץ המשפטי, והם אלה שצריכים להשיב עליהן. אז מה עושה שם עורך הדין של ביבי? למה מאפשרים לו להיות מעורב בתהליכים אלה?
אני מכיר את התשובה המקובלת: כאשר מדובר בעתירה לבג"ץ, החוק מאפשר לכל מי שעלול להיפגע ממנה להיות מיוצג. יפה. אבל במקרה של ביבי זה מעורר שאלות. האם זה אומר שביבי רואה עצמו כמי שעלול להיפגע אם מנדלבליט לא יהיה התובע בעניינו? אם מקבלים את הטיעון הזה, אז בוודאי שצריך להפריד בין השניים.
למה מנדלבליט לא מוותר?
ולמה מנדלבליט לא מוכן לוותר? בתשובה לעתירות נגדו הוא אמר שהמינוי שלו הוא מקצועי ולא פוליטי, ולכן לא יכול להיות ניגוד עניינים. הבג"ץ קיבל בעבר טענה זו. אלא שעם כל הכבוד - השופטים המכובדים טעו. איך אפשר לקבוע שבמינוי מקצועי, להבדיל מפוליטי, לא יכולים להתקיים יחסים אישיים הדוקים? איך אפשר להחליט, כפי שהבג"ץ החליט, כי במינוי מקצועי אי-אפשר שיחסים אישיים יקבלו ביטוי בהחלטות? קביעות כאלה עומדות בניגוד קיצוני לטבע האנושי.
אחרת, מדוע השניים, ביבי ומנדלבליט, אוחזים בדבקות האחד בשני? ומדוע השופטים נותנים לכך יד - במקום להבין שבנושאים כאלה, אפילו אם יש ספק, אפילו אם מדובר במראית-עין, אז אין ספק.
כתבות
ני"ע
