מיני-מבחן דרכים: ב.מ.וו I3 - חוויית נהיגה שלא הכרתם

הרגלים ישנים הם דבר שקשה מאוד להיפטר ממנו. קחו, למשל, את ההרגל המגונה של מילוי מיכל הדלק של הרכב בנוזל רעיל ויקר ופליטת גזים רעילים דרך חור המפלט מאחור. אפשר למצוא לכך אין ספור נימוקים רציונליים ולהדחיק ככל שנרצה, אבל האמת היא שעד השנים האחרונות פשוט לא היו אלטרנטיבות ראויות להנעת תחבורה אישית.

אבל אחרי כמה שעות על סיפונה של ה-I3 השתנתה הפרספקטיבה האישית שלנו. לא הפכנו לפנאטים סביבתיים, אבל פתאום "נפל לנו האסימון" וקלטנו שכיום (ועוד יותר בעתיד) יש אלטרנטיבה ואפשר לנהוג במכונית שימושית, חכמה ומהירה בלי לייצר שום רעש ופליטה רעילה בסביבתנו הקרובה ובלי שנצטרך להיכנס יותר לעולם לתחנת דלק.

נחסוך לקוראינו את הפילוסופיה הסביבתית עתירת היח"ץ, שליוותה את ה-I3 עוד לפני יציאתה לכביש (מפעל ייצור ייעודי עם אנרגיה הידרואלקטרית, פרחים, פרפרים וכו'), אבל נציין שה-I3 היא לא רק הסופר-מיני הסדרתית היחידה בעולם, שתוכננה להיות חשמלית מבראשית - בלי להסתמך על שום פלטפורמת רכב קיימת - אלא גם הסופר-מיני הראשונה עם סמל ב.מ.וו מאז שנות ה-50. בהחלט מטען מחייב.

הההנדסה הייעודית בולטת בפרופורציות יוצאות הדופן של המרכב שמציג אורך קצרצר (4 מטרים) אך רחב, גג גבוה, גלגלים גדולים וצרים ממש בפינות ומכסה "מנוע" סמלי מלפנים. יש גם הרבה גימיקים שנועדו לטפח "גאוות יחידה", כמו צביעה דו-גוונית ייחודית, משטחי גוף מבריקים וכמובן צמד "חצאי דלתות", שנפתחות בכיוון הפוך לטובת כניסה קלה של היושבים מאחור. המכונית זוכה להרבה תשומת לב ברחוב הישראלי, אם כי לעתים אפשר לשמוע בסביבה גלגלי מוח חורקים בניסיון להבין את הרעיון.

עיצוב הפנים מינימליסטי ושופע גימיקים, שחלקם מדברים בשפה שמוכרת לקהל האירופאי ה"סביבתי" והמתוחכם אך עלולים להישמע כג'יבריש מחוץ לברנז'ה הירוקה - דיפוני דלתות מחומר ממוחזר, עיבוד עור ידידותי לסביבה, "עץ בר קיימא" וכדומה. מרחב הפנים שימושי באופן מפתיע למכונית באורך 4 מטרים עם שפע של מרחב רגליים לנוסעים מאחור ותחושה של חלל פנימי גדול מכפי שהוא באמת תודות לתנוחת ישיבה גבוהה וגג גבוה.

המושב האחורי מתוכנן עבור שני נוסעים בלבד ותא המטען מאחור מציע את המינימום ההכרחי. עמדת הפיקוד נשלטת על ידי צגים דיגיטליים ומערך פיקוד שמתוכנן לתת תחושה מתוחכמת ועתידנית. לנו היה קשה מאוד להסתגל ל"מתג" השליטה בהילוכים שעל ההגה, אבל אולי זה עניין של זמן. כל העסק בנוי כמו ב.מ.וו אמיתית.

גם להנעה החשמלית, שלכבודה התכנסנו כאן, יש את הטאץ' הייחודי של המותג הגרמני. תשכחו מהזחילה העירונית החשמלית שאתם מכירים מההיברידיות שלכם. שילוב של מנוע חשמלי מאסיבי עם 170 כ"ס, סוללת ליתיום מקוררת והמון מומנט, שעובר מיידית וליניארית לגלגלים האחוריים, מעיף את הקטנה הזו קדימה בעקיפות ומאיץ אותה בעליות כאילו הייתה GTI רעבה (7.3 שניות מאפס ל-100) - מינוס הרעש והחלפות ההילוכים. אין בעיה גם לשייט מעיר לעיר ב-130 קמ"ש עם מספיק רזרבות כוח לעקיפות בלתי צפויות.

כמובן שריגושים כאלה (כמו גם עליות תלולות עם מזגן פועל) יקצרו משמעותית את טווח הנסיעה התיאורטי, שעומד על כ-250 קילומטרים בין טעינות. אפשר להתנחם בכך שטעינה מלאה מהשקע הביתי אורכת כיום כ-3 שעות, ואם - וכאשר - יהיו כאן גם עמדות הטענה תעשייתיות אפשר יהיה "למלא" כמעט 80% מקיבולת הסוללה בתוך פחות מחצי שעה. בנסיעה עירונית קל מאוד להתמכר לשיוט נטול המאמץ וחסר הרעש, שמפנה את הסביבה האקוסטית למערכת הקול.

כמובן שיש פשרות: נטיית המנוע לייצר בלימה בכל הרפיה מדוושת התאוצה (לצורך מיחזור אנרגיה) דורשת הסתגלות לסגנון נהיגה שונה, המתלים עלולים להיות קופצניים על בורות ישראליים ומהמורה בלב פנייה יכולה לערער את היציבות. אסור גם לצפות להיזון חוזר ספורטיבי נוסח ב.מ.וו, אם כי זו בהחלט מכונית נעימה לנהיגה.

מחיר של 249 אלף שקל לסופר-מיני עלול להיראות לרבים לא מובן כמו המכונית עצמה. אבל זו אצל "טסלה" לא מכונית להמונים אלא מיועדת לפלח קטן של שוחרי סביבה, שיכולים להרשות לעצמם לשלם עבור האידאולוגיה שלהם. חשיבותה האמיתית היא בהיותה "מיסיונרית": כזו שיכולה להעביר על דתם גם מכורי בנזין מושבעים ולשנות הרגלים. יקר? ניפגש כשמחיר חבית נפט יחזור ל-100 דולר.