מסר מבלבל מביה"ד הצבאי

"אמון הציבור בבית המשפט נובע מהידיעה שבית המשפט פוסק כפי שמתחייב מהראיות, ולא בשל חשש מתגובת הציבור. התיק שבפנינו מדגים היטב את הפער בין המשפט לבין משפט על-ידי התקשורת או הציבור. אם מסביב יהום הסער התקשורתי והציבורי, וגם אם התקשורת כבר חרצה ופסקה את דינה, אנו עושים כמיטב יכולתנו לחסום את הקולות ולבודד עצמנו מרעשים חיצוניים". את הדברים הללו כתב שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, בפסק דינו במשפט פרשת הולילנד, שבמרכזו עמד ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.

הדברים הללו של שופט העליון אינם יפים לגזר דינו של אלאור אזריה, על אף שהעונש שהוטל בשני המקרים, על אולמרט ועל אזריה, הוא זהה. גזר הדין של שופטי בית הדין הצבאי בקריה בתל-אביב בתיק אזריה, או לפחות של השופטים שכתבו את דעת הרוב ובחרו בעונש מקל, מעיד כי הם הושפעו מאוד מהסערה הציבורית והתקשורתית שהתלוותה למשפט "החייל היורה".

ככל שמדובר בשלב של גזירת הדין - להבדיל מהכרעת הדין - ההתחשבות של שופטים בהלך-הרוח הציבורי, כמו גם בסיטואציה המורכבת שבה עמד אזריה, לא צריכה להיות לגנותם. אזריה נמצא בצדק אשם בדין בהריגה, אבל זה לא אומר שהוא אינו מסכן או שאינו קורבן. הוא נשלח על-ידי המדינה לבצע משימות שיטור בתוך אוכלוסייה אזרחית באזור דמדומים, ללא הכנה מתאימה וללא חינוך ראוי - וכשל.

אמנם הדברים הללו אינם יכולים היו להביא לזיכויו, ולא צריכים להביא לחנינתו, אבל טוב שהם נשקלו והובאו בחשבון על-ידי השופטים בבואם לקבוע את עונשו.

עם זאת, עונש מאסר של שנה וחצי הוא קל באופן מוגזם למעשה של הריגה. השופטים דיברו בגזר הדין על כך שאזריה פגע בערך החשוב ביותר של קדושת החיים, גם אם מדובר בחייו של מחבל פלסטיני - אך הדבר לא בא לביטוי בעונש.

כלומר, המסר שיוצא ממשפט אזריה הוא מבלבל. מצד אחד, מערכת השיפוט הצבאית הראתה כי חייל שסטה מערכי הצבא צריך לעמוד לדין פלילי; מצד שני, אזריה הרג אדם ויצא בזול.