תל-אביב, איפה קונים מעיל ארקטי?
בקובץ ההוראות שצורף להזמנה נאמר, שהטמפרטורה בסוף ינואר בעיירה לוי (LEVI) שבלפלנד, צונחת מדי פעם לאזור המינוס 30-25. אבל בימים שכתיקונם, ניחם הכותב האלמוני, אפשר להסתפק בהיערכות למינוס 15. איך שלא מסובבים את המינוס הזה, יוצא קר, וצריך מעיל רציני. פשוט, לא? אז מתברר שלא כל-כך.
הפופולריות של הסקי בישראל אמנם שמה על המדפים שפע של בגדי גולשים, אבל לוי בכל זאת נושכת עם משהו כמו 20 מעלות פחות מאתר סקי טיפוסי. וזה עוד לפני שהתייחסנו לעובדה שסקי זה סוג של פעילות גופנית בזמן שהתוכנית שלי כללה בעיקר ישיבה על התחת. כך שאחרי חמש-שש חנויות וכמה מוכרים שהופתעו לשמוע שיש טמפרטורות כמו מינוס 30, התגבשו אצלי מסקנות שנראו בערך כך: 1. אין בישראל ציוד לחורף ארקטי. 2. המעט שיש עולה הון. ו-3. כנראה שהפתרון הוא לאמץ את ההצעה הכנה שקיבלתי באחת החנויות - מעיל על מעיל.
רגע אחרי שמדדתי את מסקנה מספר 3 (נפוח ולא נוח) צלצלה קולגה שעוסקת באופנה ובישרה שבתום בירורים מקיפים נמצא משהו מתאים בחנות של קולומביה בתל-אביב, האחרון והיחיד, אמרו לה שם. ואכן, על קולב אחורי חיכה לי בסבלנות חברו הטוב ביותר של המטייל לחוג הקוטב - עבה כמו שצריך, מכוסה מבפנים במין נייר כסף שהזכיר לי את השמיכות שהיו פעם פורשים על פצועים בצבא ועם תג מחיר שיכול להקפיא את הדם גם לכלב ים. לקחתי, דחפתי בקושי למזוודה ויצאתי לדרך.
שדה התעופה קיטילה
המטוס הנמיך מעל שדה התעופה של קיטילה (KITTILA), עיירונת בצפון לפלנד. אורות? ציוני דרך מוכרים? פה זה לא פריז והכול שטוח, מושלג ומלא עצים, שביניהם המטוס מצא מסלול ונחת. סביבנו היו המון עצים, אלא מה, תלוליות גדולות של שלג שבסתיו האחרון כנראה היו מטוסים, וגם ערימת ביגוד בצהוב זרחני שנעה בזריזות סביב המטוס הקטן. הדלת נפתחה, מין סולם מצחיק נשלף מאיפשהו, והנוסעים התבקשו לרדת.
בערך דקה אחרי שנעמדתי על המסלול המושלג, מוקסם לחלוטין מהנוף, הגיע העדכון על שינוי טמפרטורה של בערך 40 מעלות, למרכז קבלת ההחלטות במוח. מלבד חבריי הנוסעים, ערימת הביגוד הזרחנית הייתה הדמות המקומית היחידה בסביבה, אז עצרתי אותה בנימוס דחוף, ומצאתי מתחתיה בחורה מחייכת מאוד. אני לא יודע מה הצחיק אותה, אבל ניחוש מושכל יהיה שאלה היו כ-35 נוסעים שבלילה בהיר של סוף ינואר עומדים על המסלול בקיטילה בלי מעילים ובוהים בחוסר אונים באופק.
הטרמינל? שאלתי. "שם", ענתה הבחורה והצביעה לכיוון הכללי של הלסינקי. ההוראה נראתה מעורפלת משהו, שלא לדבר על מושלגת מאוד, אבל הרבה אופציות לא היו, שלא לדבר על העובדה שהתחלתי לרעוד באיברים שבכלל לא ידעתי שיכולים לזוז, אז התחלתי לצעוד במרץ. הטמפרטורה, התברר בהמשך, הייתה מה שאפשר לצפות מלפלנד בערב חורפי סטנדרטי, בסך-הכול מינוס 17, והמרחק לטרמינל בערך חצי קילומטר. והקור? מה אני אגיד לכם - זה לא בשבילנו.
כשאנחנו אומרים קר, אנחנו מתכוונים לצמרמורת בגב, אולי אפילו לרעידות קלות אם אתם בגולן בשיא החורף. במקרים קיצוניים ממש, אולי אפילו קצת חוסר תחושה באצבעות. ה"קר" של לפלנד פשוט כואב. בריאות, בפנים ובכל חתיכת עור חשופה. חוסר תחושה באצבעות? הצחקתם את הפינים. אצלם, אחרי משהו כמו דקה של חשיפה, הן מפסיקות להגיב. אני לא יכול לזכור אף פעם שבה כל-כך שמחתי לראות את המזוודה שלי יוצאת מהמסוע, ובתוכה חברו הטוב ביותר של המטייל לחוג הארקטי.
על מסלולים שנשברים
מדי חורף מקיימת פורשה הגרמנית את אירוע החורף שלה לא רחוק מלוי. על שטח של כחמישים קילומטרים רבועים סוללת החברה שמונה מסלולים שמיועדים ללמד את הלקוח המועדף לנהוג על קרח, סוג של נהיגת ראלי, אם תרצו, רק הרבה יותר חלקה. גם ישראלים מגיעים לכאן לפעמים: השנה לקח לשם שי דואני, מנכ"ל היבואנית הישראלית אורכיד ספורטס קארס, שמונה בני מזל מקומיים.
הכשרת המסלולים מתחילה כבר בנובמבר; מדי לילה נוסעת משאית מיוחדת על תוואי המסלולים ומשפריצה עליהם מים. בבוקר, כשהמים קפאו, עוברת משאית אחרת שמפזרת שלג על הקרח הטרי, וכך מדי לילה במשך כחודש. בסיומו של החודש, המסלולים, בעובי של 30-25 סנטימטרים קרח, מספיק חלקים ומספיק חזקים לטעמה של פורשה, וההזמנות נשלחות. החורף, אגב, על רקע ההתחממות גלובלית שעליה הנשיא האמריקאי לא שמע, התרחשה תקלה שכמותה זקני לוי לא זוכרים: באמצע דצמבר נפתחו ארובות השמיים וירד גשם (ולא שלג) - עניין שלא קרה שם מאז ימי הוויקינגים. אבל אל דאגה: מיד כשהסתיים השרב הבלתי צפוי, דפקו המשאיות של פורשה שעות נוספות, והמסלולים חזרו לעובי הנדרש.
שמונה וחצי בבוקר, ובחוץ עדיין חושך מוחלט. הזריחה תהיה רק עוד שעה, אבל החברים מפורשה כבר מחממים מנועים. אנחנו יושבים בתדריך שלא היה מבייש תרח"ט צה"לי, רק שכאן, הוראות הבטיחות הרבה יותר מחמירות, וכולם גם לוקחים אותן ברצינות. בכלל, הרצינות באולם היא אחד הדברים הכי לא ישראלים שבהם נתקלתי כבר הרבה זמן, ואני אומר את זה רק לחיוב. המדריך עושה סימולציות על ההבדלים בהתנהגות דגמים עם דיפרנציאלים מסוגים שונים ומדלג בין שקופיות שעליהן שלל חיצים צבעוניים, כל מיני מספרים בקטן ופוזיציות מומלצות של ההגה, ואף שאני מוכן להתערב שאף אחד לא באמת מבין איך זה מרגיש, אין באוויר אפילו שמץ של דאחקה. להיפך, החברים באולם, שלכולם יש קילומטראז' מכובד של מסלולים וראלי ברזומה, כותבים בפנקסים הערות כאילו הם בשיעור לקראת בחינות ההסמכה של לשכת רואי חשבון. ואם חשבתי שהדיפרנציאלים בעייתיים, מגיע הפרק על ההבדלים בין צמיגי ה-2 מ"מ מסמרי חורף לצמיגי ה-5 מ"מ מסמרי חורף.
ואז, לפני סיום, המדריך מגיע למזג האוויר עם הוראות קלות להבנה. אסור, למשל, לכבות את החימום במכוניות, וגם לא לפתוח חלונות, כי ההתעבות על החלונות קופאת במהירות ולגרד אותה זה ניג'וס רציני. וחוץ מזה, הוא מוסיף, היום חם (טוב, האמת היא שהוא אמר "לא קר") - רק מינוס שבע, וזה לא כל-כך טוב למסלולים כי הם נסדקים, אז אנא בזהירות.
על האוטובוס בדרך למסלולים, אני מקבל תמונות חטופות מלוי באור יום. יש סופרמרקט אחד, שווארמה אחת שעל ידה חונים אופנועי שלג, ותחנת דלק. אני מניח שבגלל החמסין אנשים יצאו מהבית יותר מאשר ביום רגיל - ספרתי שלושה כאלה. שניים רכבו על אופניים (!), אחת טיילה עם כלב. ואחרי כל זה, האוטובוס מגיח מהעיירה ומהמהם לאורך המישורים המושלגים שמנוקדים בעצים, והלב מתרחב מול הנוף הכל-כך ריק ובעיקר דומם.
להחזיק נכון את ההגה
במרכז שטח המסלולים ממתינות לנו 30 מכוניות פורשה נוצצות, מ-6 דגמים. ארבעה 911, קיימן אחת והפנאמרה החדשה. כל דגם יוצא למסלול אחר בשטח ולאחר הדרכה והקפות - עניין של קצת יותר משעה - חוזרים למרכז כדי להחליף דגם ולעבור למסלול הבא. הדגם הראשון שלי הוא ה-911 קררה S, עם 420 כ"ס והנעה לשני הגלגלים האחוריים.
אני יוצא לסיבוב הראשון עם המדריך, וכשהוא נוהג, זה נראה קל כמו נסיעה למכולת: הוא מאיץ על המסלול, וכשהסיבוב מתקרב, הוא עושה "פוזישנינג", שזה בעצם לגרום למכונית באמצעות מניפולציה קלילה עם ההגה, "לנסוע על הצד"; כלומר במקום שהחרטום יהיה מכוון להמשך המסלול, דלת הנוסע מכוונת אליו. כשמגיע הסיבוב, החרטום כבר מכוון אליו כי אנחנו הרי נוסעים על הצד, ואז, באמצעות הגז, המכונית משנה את כיוון התנועה שלה וחוזרת לנסוע קדימה אל "תוך הסיבוב". תוסיפו לכל זה עוד קצת תיקונים שנעשים עם ההגה, ואיזה 90-80 קמ"ש, ותקבלו את התחושה.
שני סיבובים עם המדריך וההגה עובר אלי. פשוט זה בטח לא, אבל אחרי כמה סיבובים, זה נופל במקום ואני זורם יפה לאורך ההקפות, אפילו בלי להתרסק על ערימות השלג שבצדדים, שסופגות בשתיקה את החבטות מהחברים האחרים. וזה גם כיף גדול, כי ה-911 פנטסטית, ובניגוד למסלול רגיל מאספלט (או חלילה כביש ציבורי), כאן אתה מגיע למגבלות בקלות ובלי למצמץ דופק דריפטים מהסרטים. ומעבר להכול, זה גם מלמד הרבה יותר מכל נהיגת מסלול שאי פעם עשיתי.
השעה הראשונה חולפת ביעף, ואנחנו עוברים ל-911 כפולת הנעה. המדריך שוב איתי והפעם המסלול יותר קשה וצריך לתרגל גם "טרנזישנינג", שזה בעברית העברות המשקל בין הסרנים של האוטו, וללמוד להשתמש בהם כדי להיכנס ולצאת מהסיבוב. זה יותר מסובך, אבל כשהאסימון נופל, אני לומד איך משחק קטן עם הגז ונגיעונת בהגה, מסובבים את המכונית לאן שאני רוצה.
ואז מגיעות עוד 911, וקיימן אחת נפלאה, וממנה אנחנו עוברים לפנאמרה טורבו החדשה. אני מתעכב עליה, כי ממכונית סלון אתה לא מצפה להרבה על מסלול, ובטח לא על מסלול צר. אבל דקה וחצי אחרי שאני מתיישב מול ההגה, המכונית מתכווצת סביבי, התגובות שלה חדות כמו של מטוס קרב, והתחושה כל-כך מדויקת, שאני מעלה את המהירות, ונוחת בתוך ערימת שלג ענקית. המדריך נובח עליי בקשר שזה בגלל שלא נתתי גז בזמן, ובאותה הזדמנות מזכיר עוד כמה חטאים (אני לא מחזיק נכון את ההגה, אם אתם חייבים לדעת ונכנס לסיבובים מהר מדי), אבל ממש לא אכפת לי: אני בהיי של שלג ובנזין.
בינתיים מגיע הערב. זאת אומרת, בסך-הכול ארבע וחצי, אבל כבר מזמן חושך. יורד שלג, ואחרי כמעט שבע שעות על המסלול, אני די מחוסל, אבל עכשיו תורה של הסוכרייה האמיתית - ה-,GT3RSשהיא גרסת המסלולים של ה-911 שבאה מהמפעל עם כלוב התהפכות, מעט מאוד פינוקים כדי לחסוך משקל, 500 כ"ס, תאוצה של 3.3 שניות ל-100 קמ"ש ועוד שדרוגים באלקטרוניקה ובשילדה שכנראה יגרמו צרבת רצינית לכל שוטר תנועה.
אנחנו עולים על המסלול הארוך והמורכב מכולם, וזה פתאום קשה להפליא; המכונית חזקה בטירוף, ההגה ודוושת הגז עדינות, ושוב ושוב אני מגיע למהירויות שעל 30 ס"מ קרח לא כדאי להיות בה. אחרי כמה הקפות אני חונה בצד, רוכס את חברו הטוב של המטייל עד הצוואר ועומד להסתכל על החברים מתמודדים עם היצירה. מה אגיד לכם, אני אישית אסתפק בקררה S.
אגדה בת 70
אחרי כמה דקות מחוץ למכונית, ניגש אליי המדריך ואומר שיש צ'ופר קטן - ושאקפוץ למסלול הקרוב. משום מה, אני מדמיין קפוצ'ינו ועוגה, אבל כשאני מגיע, מתברר לי שמחכה שם וולטר רוהל. רוהל, למקרה שאתם ממש רחוקים מספורט מוטורי, הוא אגדה בעולם הראלי. הוא התחיל את הקריירה שלו באמצע שנות ה-70, ובעשרים השנים שאחר כך זכה באינספור תארים ובניצחונות בכל תחרות שקיימת. מאז שפרש הוא עובד עם פורשה כמעין שגריר נודד ונהג הדגמות למיוחסים.
עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון - אני מחזיק מרוהל כמו כל אחד - אבל לחיצת היד איתו עוררה בי רגשות מעורבים מאוד. בעבר יצא לי להצטרף לנהגי ראלי בכמה מקרים, מסיבוב חטוף בעמק יזרעאל ועד לראלי הפרעונים, ודי מהר הגעתי למסקנה שהסיבולת הקרדיאלית הנדרשת בעת הישיבה לצידם, היא לא בשבילי. במחשבה שנייה, גם לא בשביל אף בן אדם. הפעם האחרונה שלי הייתה לפני כעשור ובאמת שלא הרגשתי שזה חסר לי. אבל לוותר על סיבוב עם וולטר רוהל? זה הרי משהו שמספרים עליו לנכדים ובלי קשר, הוא הרי כבר בן שבעים ובטח קצת יותר רגוע.
כבר מאוד חשוך, ולאור הפנסים רואים שיורדים מהשמיים פתיתים גדולים של שלג. אני שומע את עצמי אומר שאשמח לסיבוב ואנחנו נכנסים לפורשה האדומה שלו, שנראית תמימה למרות 550 כ"ס שיש מתחת למכסה המנוע שלה.
עכשיו, תראו, בהקפות הכי מהירות שלי הגעתי בישורות לאזור ה100- קמ"ש, וזה, על הקרח הרגיש, מאוד מהר. בפורשה של רוהל, בזמן שאני פחות או יותר חוגר, אנחנו חולפים על פני ה-170. איך זה יכול להיות, אני שואל, ומיד מצטער ששאלתי, כי הסיבוב מתקרב בקצב מחריד ואני קולט שהוא יצטרך לבזבז על התשובה שתי נקודות מהריכוז שלו. "בנו את המסלול הזה בשבילי", הוא אומר, משחק עם ההגה ואנחנו עוברים לנסוע על הצד, וב-170 קמ"ש תאמינו לי שזו חתיכת חוויה מפוקפקת. "אז עשו לי ישורת ארוכה כדי שיהיה מקום להאיץ".
אנחנו בתוך הסיבוב, עדיין על הצד, אבל הוא נותן גז והפורשה משנה וקטור כאילו הפיזיקה בוטלה. איבדנו איזה 100 קמ"ש בתהליך, אבל רוהל מחזיר אותם בכמה שניות עם תוספת נאה ואני נזכר בציטוט מפורסם שלו: "אצל נהגים טובים הג'וקים מרוחים על חלונות הצד". הסיבוב הבא מתקרב בקצב מסחרר, ואני מתלבט מה יעזור יותר - להקיא, לצרוח או לפתוח את הדלת ולקפוץ החוצה. האוטו שוב על הצד, הפעם בכיוון של הנהג, ושוב משנה וקטור, נעילה נגדית של ההגה, וממריא החוצה. זה חלק וחד ומדויק כמו כוונת לייזר, וברור לי שרוהל יודע בדיוק איך המכונית תגיב גם על 30 ס"מ קרח וגם סביב ה-200 קמ"ש. ואז קורה מה שלא קרה לי עם אף אחד מהנהגים הקודמים - אני נרגע, נהנה מההקפות הבאות והופך למעריץ.
בארוחת הערב אחר כך, על קדירת בשר איל צפון ותפוחי אדמה, הוא טוען ש"בדריפטינג אין אקשן בפחות מ-180". אני שואל אותו אם יש לו איזו תאונה טראומתית בעבר והוא עונה שכן - פעם הוא נפל מצוק של כמה עשרות מטרים, ועוד עם פיאט 131, רצה לפרוש, אבל שכנעו אותו להישאר. איך נמנעים מתאונות, אני מתעקש. זה פשוט, הוא מסביר, אם זוכרים בעל-פה את העיקולים, אין תקלות. אני לא בטוח שהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים תחתום על ההמלצה הזאת, אבל בלפלנד זה בהחלט עובד.
הכותב היה אורח חברת פורשה
כתבות
ני"ע
