מסתבר כי המאבק בין שומרי החוק לבין פורעיו עדיין לא הסתיים. לאחר שאלאור אזריה הרג את המחבל בחברון, אמר שר הביטחון דאז, משה (בוגי) יעלון, דברים נכוחים על הצורך בשמירת ערכי צה"ל. גם הרמטכ"ל גדי איזנקוט נקט גישה דומה.
בינתיים עמד החייל היורה למשפט, הורשע בהריגה ונידון לשנה וחצי מאסר. השופטת מתחה ביקורת על האופן שבו אמרו יעלון ואיזנקוט את הדברים. מיד לאחר מכן שמעתי את יעלון אומר בתקשורת שהוא "מקווה שאולי עכשיו אלאור ומשפחתו... יגישו בקשת מחילה וחנינה, ואני משוכנע שהיא לא תיפול על אוזניים ערלות".
יעלון קצת נבהל
אמירה זו מלמדת כי יעלון עצמו קצת נבהל, והוא מבקש לעצמו מחילה וחנינה מתומכי אזריה. כאשר פוליטיקאים מעלים אפשרות זו, אפשר להבין - יש להם אינטרס להשביע את רצון ההמון הסואן. אבל מאכזב לשמוע את יעלון תומך בחנינה, מיד לאחר שבית המשפט קבע את אשמתו ועונשו של החייל.
חנינה היא ניצחון להמון
אחת מהשתיים: אם אזריה לא אשם - שיגיש ערעור ויאפשר לבית משפט גבוה יותר לקבוע זאת. ואם הוא כן אשם, למה לחון אותו? למה שלא ירצה את העונש על האשם שדבק בו? בשביל מה היה המשפט הזה, אם בסוף ישחררו אותו מבלי שייתן את הדין על מעשהו?
הרעיון של חנינה מלמד על טירוף המערכות שאחז במדינה ובחברה הישראלית. משמעותה של החנינה תהיה שלמרות הכול, למרות המשפט ופסק הדין - ההמון מנצח. זו המשמעות, ואין ספק שכך זה ייתפס בציבור.
החנינה שבעונש
נימוק נוסף נגד חנינה הוא עצם גזר הדין. שנה וחצי מאסר על הריגה ללא הצדקה זו כמעט בדיחה. השופטים אמנם התבססו על נסיבות מקלות כאלה ואחרות, למרבה הצער אף אחת לא סבירה. זירה מורכבת ומתוחה? כשאזריה ירה למוות במחבל ששכב על הכביש, הזירה כבר הייתה שקטה לגמרי. היו לה, לזירה, לפחות 11 דקות מלאות כדי להירגע.
אבל ברור שהשופטים (פרט לאחד שביקש להחמיר בעונש) חיפשו משהו מקל - לא רק על אזריה אלא גם על עצמם. הדיבורים על כך שבית המשפט אינו מושפע משום דבר חוץ מהראיות - האמירות הללו הן סיסמאות אוטופיות. במציאות השופטים מושפעים, והושפעו גם במקרה זה, מגורמים אחרים.
סוג של חנינה
בגלל ההשפעות החיצוניות קיבל אזריה עונש קל לפחות במחצית ממה שהגיע לו על-פי החוק. מה זה אם לא סוג של חנינה? אסור להמשיך להיכנע לקולות של פוליטיקאים ושל ההמון. לא יקרה לאזריה שום דבר אם יישב בכלא, הרחק מהוריו וחבריו המכניסים לראשו שביצע מעשה גבורה.
כתבות
ני"ע
