באתם להקל ויצאתם מקללים

הרגולציה בשנים האחרונות על חברות שנסחרות בבורסה עלתה מדרגה - הפיקוח, הבקרה, הבדיקות, התיעוד, האישורים והדיווח התרחבו מאוד - גם איכותית וגם כמותית. זה כבר לא דוח כספי של 20-30 עמודים, אלא עשרות רבות של עמודים, ובדוחות השנתיים מאות עמודים, עם מידע שכמעט אף אחד לא מסתכל עליו - דוח בקרה פנימית, דוחות רגישות ועוד.

מעבר לכך, "תיאור עסקי התאגיד" - דוח שמתפרסם פעם בשנה, הפך את הדוחות השנתיים לסוג של "כמעט" תשקיף, עם מידע מפורט שכולל לא רק פרטים מפורטים על מה שקרה בתקופת הדיווח (שזה תפקידו של דוח הדירקטוריון/ סקירת מנהלים), אלא מידע מפורט ובסיסי על החברה, על המתחרות, לקוחות, ספקים, עובדים, כושר ייצור, מוצרים, חטיבות ועוד, ברמה מאוד רחבה.

העבודה שמושקעת בדיווחים האלה היא באמת רבה מאוד, ולא בטוח שהעלות מוצדקת. כלומר, ממש לא בטוח שיש תועלת בדיווחים כל-כך נרחבים, שלעתים דווקא עלולים להיות מבלבלים. נכון, חשוב לקבל מידע - למעשה, את כל המידע שיכול להשפיע על החלטת המשקיעים לפעול בניירות הערך של החברה - אבל חשוב להנגיש את זה לקוראים, ולא כפי שזה מוצג כיום.

עם זאת, הטענות על עודף רגולציה, גם אם הן מוצדקות, עלולות להביא במהירות למצב ההפוך - פחות רגולציה, דווקא במקומות שצריך. לאחרונה מדברים ונערכים להקלות ברגולציה על החברות הנסחרות, בעיקר החברות הקטנות, וזה נכון - חברה קטנה לא יכולה ולא צריכה להתעסק כל-כך הרבה ברגולציה, ולא צריכה להוציא סכומים כל-כך גבוהים על היותה חברה נסחרת.

דוח דגשים במקום דוח כספי רבעוני

אלא שעל הדרך, נראה שעלולים 'לשפוך את התינוק עם המים' - לאחרונה התפרסם כי ועדת הכספים אישרה את הצעת רשות ניירות ערך להקל על חברות ציבוריות קטנות ובינוניות בשווי שוק של עד 300 מיליון שקל, ולאפשר להן לפרסם דוחות כספיים פעמיים בשנה, במקום ארבע פעמים. כלומר, החברות הקטנות והבינוניות יוכלו לדווח רק את הדוח החצי שנתי והשנתי, כאשר ברבעון הראשון ובשלישי הן יפרסמו דוח דגשים רבעוני (בתוך 30 יום מסוף הרבעון).

בדוח הדגשים תהיה סקירה על הפעילות של החברה, המצב התפעולי, המגמות השונות בפעילות, וכן מידע על המצב הפיננסי ועל נזילות החברה. זה מידע חשוב, אבל האם זה יכול להיות תחליף לדוח כספי? האם זה יכול להחליף את תהליך הכנת הדוחות הכספיים בפירמה ותהליך הסקירה של רואה החשבון? אולי כן, זה תלוי בדיווחים של החברות בפועל, ברמת הפירוט של המידע והנתונים. אבל, צריך לזכור שלרוב החברות (במיוחד הקטנות) מעדיפות לדווח על כמה שפחות (בהתאם למה שמאפשר החוק).

ההקלה הזו מתייחסת לכ-200 חברות שמוגדרות קטנות ובינוניות ונסחרות בשווי של עד 300 מיליון שקל. אבל, האם שווי 300 מיליון שקל מגדיר חברות קטנות ובינוניות? ברשימה הזו יש חברות משמעותיות בתחום ובענף שלהן. על כל פנים, ההקלה לא מתייחסת לחברות שיש להן אג"ח סחירות - הוחלט שהחברות שיש להן חוב ציבורי יצטרכו לספק דוחות רבעוניים.

התפיסה היא שהשקעה באג"ח דורשת "הגנות" משמעותיות יותר מהשקעה במניות - מניות זה מסוכן בהגדרה, אג"ח זו השקעה סולידית, ולכן צריך לרפד אותה בדיווחים ומידע מפורט, כדי שיהיה מקום לבחון את השינויים לעומק כל 3 חודשים. אלא שדווקא בגלל שמניות הן מכשיר תנודתי יותר ורגיש יותר למידע השוטף, צריך שהמידע יתפרסם באופן תדיר יותר.

פחות מידע, פחות שקיפות, פחות סחירות

אז נכון, זה ייצור חיסכון משמעותי בעלויות, אבל שימו לב לאבסורד - רשות ניירות ערך והבורסה מלינות על כך שהמחזורים בבורסה לא משהו, ובפועל הגופים בשוק ההון נמנעים במקרים רבים (למרות התקופה המצוינת של מניות היתר בשנה האחרונה) להשקיע במניות קטנות - בשביל מה להם להתעסק בחברה של 40 מיליון שקל, 100 מיליון שקל? זה לא שווה את הפניית המשאבים. אחרי הכול, בקרן או בתיק גדול מה זה כבר חשוב אם יש מניית יתר שנסחרת ב-40 מיליון שקל? המשקל שלה בתיק כזה הוא זניח, אז מלכתחילה מוותרים על הקטנות.

רק כדי להיות ברור יותר, נניח שמדובר בקרן של 500 מיליון שקל - מנהל הקרן הזו לא יתחיל לבחון חברות בשווי נמוך, כי גם אם הוא מאמין בהן, הוא לא יוכל לקנות הרבה (בעיית סחירות בקטנות), וגם אם הוא יקנה - יש חשש שייתקע (בעיית סחירות); וגם אם יקנה ואפילו יוכל לממש, מה זה כבר משנה לתיק של 500 מיליון שקל? הרי הוא לא רוצה, ויכול, לקנות במיליונים רבים, ואין משמעות להיקף הקרן כולה.

והתעשייה השוק הונית הולכת לכיוון של גדול וחזק - קרנות גדולות, תעודות סל גדולות שהן בכלל השקעה פסיבית (בלי ניתוח כלכלי) במניות שמרכיבות את המדדים, ובמצב הזה למניות הקטנות והבינוניות אין כמעט מקום. ולכן, דווקא במניות האלה היה צורך אדיר לעודד את המשקיעים (המוסדיים והפרטיים) להשקיע, ועכשיו - כשאין דוח רבעוני, המידע והשקיפות של החברה כלפי המשקיעים פוחתת, והמוטיבציה של גופים להשקיע במניות הללו יורדת עוד יותר.

במילים אחרות, הסחירות במניות הקטנות צפויה אפילו לרדת. יש כאן "נזק" שבעיני המשקיעים ובעיני השוק בכלל נראה גדול יותר מהעלות של החברות, ואם רוצים לחסוך בעלות של החברות ולהקטין רגולציה, נראה שאפשר היה לחסוך מהן דיווחים אחרים.

על כל פנים, לא ברור שהחברות עצמן יבחרו בדוחות חצי שנתיים. חלק מהן מבין את החשיבות שבדיווח רבעוני שוטף, חלק מתכוונות להמשיך ו"לשרת" את המשקיעים. דווקא הקטנות ביותר, אלה שגם כך, לפחות בחלקן, מחכות לשעת כושר כדי להימחק מהבורסה 'בנזיד עדשים', יעדיפו לדלג על הדיווח הרבעוני (ברבעון ראשון ושלישי).

מעבר לכך, גם בעיני הדירקטורים זה לא ממש טריוויאלי לוותר על דוחות רבעוניים. הדירקטורים והמנהלים, דרך הדוחות הכספיים, מעבירים בעצם את כל האינפורמציה לשוק, וברגע שהיקף הדיווח קטן, עולות שאלות משפטיות: מה לדווח? איך לדווח? וכן הלאה, והחשיפה שלהם לתביעות של בעלי מניות על פרטים חסרים, כנראה עולה.

לסיום, ייתכן שחלק גדול מהחברות ימשיך לפרסם דוחות רבעוניים, וטוב שכך.

■ הכותב הוא מרצה לחשבונאות, ניתוח דוחות כספיים והערכות שווי, ויועץ בתחומים אלה.

*** בכל מקרה, אין לראות בכתבות אלה משום עצה ו/או המלצה לרכישה או למכירה של ני"ע. כל הפועל בהסתמך על המאמר ו/או על תוכנו, אחראי באופן בלעדי לכל נזק ו/או הפסד שייגרם לו.

 ההקלה