תמרון עמוק

מבחן בג"ץ

ב-8 במאי 2016 הוכנס בחשאיות בכיר בשב"כ לאחד מאולמות בית המשפט העליון. הסיפור הזה, שמסופר כאן לראשונה, נוגע לדיון בדלתיים סגורות בעתירת "גלובס" (והכתב גור מגידו) לחשוף את שמו של אחד האנשים החזקים והמשפיעים ביותר בקהילה העסקית והציבורית, אשר נטען לגביו שהגיע לישראל כביכול כמרגל רוסי.

שמו של האיש אסור לפרסום, אף שהמידע על עברו הביטחוני גלוי לרבים. כשאיש השב"כ הציג את המידע שלו בפני השופטים, עורכי הדין של העיתון והכתב התבקשו לצאת החוצה. גם הצלם, שלא ממש הבין את מי הוא מצלם, נדרש למחוק כמה מהתמונות בלי לשאול יותר מדי שאלות.

הדיון ננעל פחות או יותר מיד אחרי שהבכיר ובא-כוחו סיימו את מופע היחיד שלהם מול השופטים, שהודיעו על דחיית העתירה. כמה שורות פורמליות שסגרו את הסיפור.

לא הועילה העובדה ששמו המלא מתנוסס באתרי אינטרנט פופולריים בעולם עם פרטים מלאים על הפרשה, לא עזרה גם ההנחה הסבירה ששירותי הביון הזרים יודעים לקרוא אנגלית. הטענה לפגיעה אפשרית בביטחון המדינה או בחייו של האיש נראתה מופרכת אז כמו היום, אבל נדמה כי עצם המילה "ביטחון" מצליחה פעם אחר פעם להכתיב כללים אחרים לגמרי.

למה נזכרנו בזה דווקא השבוע? כי הקרב על בחירת השופטים לבית המשפט העליון, שהגיע בימים האחרונים לשיאו והסתיים אמש (ד') בבחירה ראויה ומאוזנת, הפך כמו תמיד במחוזותינו לקרב פוליטי ואוטומטי של ימין ושמאל - קרב שמשכיח את העובדה כי בפני היכל הצדק הישראלי יש עוד כמה אתגרים מלבד גורלו של מאחז על גבעה בשומרון.

כמעט 70 שנה אחרי הקמת המדינה, הגיע הזמן שמערכת המשפט, החומה והמגדלור של הדמוקרטיה הישראלית, תאמץ גישה ביקורתית יותר כלפי זרועות הביטחון, שהתרגלו לכך שהכול נעמדים דום כשלוחצים על הכפתור הנכון. שופטי העליון צריכים לשקף לא רק את המגוון של הישראליות - אלא גם את התקופה.

מפגש אינטרסים 

כשבעלי ההון והגופים שפועלים מטעמם רוצים להשפיע על הרגולציה לצורך הקלות במיסוי, הם תמיד יעטפו את זה באריזה של דאגה חברתית-לאומית. מדובר באמנות של ממש, ואפשר היה לזהות אותה השבוע לפחות פעמיים בוועדת הכספים של הכנסת.

זה התחיל בדיון תמים לכאורה שעסק בהפקדות לקופות גמל, כאשר אנשי "ישראל ביתנו" דחפו לכך שתוסר לחלוטין תקרת הפטור ממס שעומדת כיום על 3.8 מיליון שקל. מאחורי הקלעים היה זה איגוד חברות הביטוח שדחף את היוזמה, אבל בוועדה דיברו בשם הצורך לעודד עלייה של יהודים לישראל. (לסיפור המלא)

זו אמנות התמרון במלוא הדרה: לתפור מפגש של אינטרסים ולהציב בחזית את האינטרס הציבורי לכאורה, שמשרת בעיקר את הכוחות החזקים.

בהמשך השבוע היה זה דיון על מענק שמבקשת חברת "ערבה מיינס", שעוסקת בכריית נחושת בתמנע שליד אילת, כפיצוי על הגדלת המיסוי שהחיל חוק ששינסקי 2. כאן לא היו עולים חדשים בחזית, אלא העובדים, הפועלים.

"תגיד שאתה חושש לעתיד גורלם של 200 משפחות", לחש ח"כ מיקי לוי (יש עתיד) לאיש הוועד שהשתתף בדיון. ככה מתמרנים את השלטון לטובת ההון. ככל שהריכוזיות של הגופים שפועלים מאחורי הקלעים גבוהה יותר, כך גם עומק התמרון (לסיפור המלא).

כחלון והרגש 

כששר האוצר משה כחלון אמר השבוע שהוא דמיין שמכים את אמו בזמן שצפה בתיעוד המטלטל על ההתעללות בקשישים בבית האבות בחיפה, אי-אפשר היה שלא להאמין לו. כחלון יודע להשתמש ברגש למטרותיו, אבל זה לא אומר שהוא מזייף אותו. למרות זאת, הכעס והעצבים הבריאים שהוא הפגין בדבריו הפכו הרבה יותר מדודים כשהוא נדרש לתרגם את זה לכסף.

"אני מודיע לכם כשר האוצר של מדינת ישראל: לא יחסרו תקציבים כדי לייצר פיקוח והרתעה", הוא אמר. פיקוח והרתעה, מסבירים חברים טובים במשרד הבריאות, זה החלק הקל והזול. זה עוד כמה תקנים לפקחים ותוספת שעות נוספות. יפה, נחמד, אבל בטח לא ישנה את התנאים הירודים וההזנחה שחווים קשישים במוסדות סיעודיים.

אם כחלון באמת רוצה לשנות, הוא צריך להסיר את התנגדותו להעלאה של 0.5% במס הבריאות לטובת ביטוח סיעודי ממלכתי ולקבוע תעריף גבוה יותר לתקצוב המוסדות, שנאלצים לחסוך היום אפילו בהחלפת חיתולים. רגש זה חשוב - השאלה מה עושים איתו.

Shai-n@globes.co.il