פרשנות: המלחמה בתקשורת ה"תאגידית" – מסך עשן של טראמפ

צריך לומר כבר בהתחלה שהחלטת ממשל טראמפ להעניש אמצעי תקשורת "סוררים", כלומר אלה שמרגיזים את הנשיא, ולמנוע את השתתפות כתביהם בתדרוך "סגור" של הבית הלבן אתמול (ו'), אינה חשובה כשלעצמה. תכני התדרוך היו אמורים להימסר לעיתונאים שנותרו בחוץ מיד כתום המפגש.

ברמה המיידית, זה היה תרגיל בדווקאות. העובדה שהעיתונות האמריקאית עשתה מהפגנת השרירים הקטנה של הבית הלבן עסק גדול כל-כך, עם כותרות גדולות כל-כך, מעידה בראש ובראשונה על הנרקיסיסטיות של התקשורת לא פחות מאשר על הנרקיסיסטיות המגלומנית של טראמפ.

יחד עם זאת, אפשר להבין את המדיה. אין תקדים ליחס גרוע ומשפיל כל-כך של הבית הלבן כלפי כתבים, אפילו לא בתקופת נשיאותו של ריצ'ארד ניקסון, שהכין רשימות אויבים במערכות העיתונים. מתחים בין הממשל, כל ממשל, לתקשורת היו - ויהיו - תמיד; אבל רדיפת עיתונים ועיתונאים ושיסוי העם בהם היא תופעה חדשה בפוליטיקה האמריקאית. זה מבהיל. ארה"ב עדיין אינה בלארוס.

אי-הזמנתם של כתבי "ניו-יורק טיימס", פוליטיקו", CNN, "באזפיד" ואחרים לתדרוך ה"סגור" אתמול הייתה התנגחות נוספת במאבק המתמשך בין ממשל טראמפ למדיה, מאבק שהגורו האידיאולוגי של הנשיא, סטיב בנון, מלבה ומעצים מדי יום מלשכתו בבית הלבן, כפי שהוא עצמו הודה בגאווה, בשיח פומבי בכנס שמרני בפרבר של וושינגטון שלשום (ה'): "התקשורת התאגידית והגלובליסטית מתנגדת בעקשות לאג'נדת הלאומנות הכלכלית, וזה ילך וייעשה גרוע יותר. טראמפ יוסיף לדחוף את האג'נדה שלו, וככל שהמצב הכלכלי ילך וישתפר, ככל שייתווספו מקומות עבודה חדשים למשק - התקשורת תוסיף להיאבק. היא לא תוותר... כל יום תהיה מלחמה".

וטראמפ עצמו החרה החזיק אחריו, בנאומו באותו כנס, אתמול. הנה כמה דוגמאות: "(העיתונאים) פיקחים מאוד, הם מאוד נכלוליים ומאוד בלתי ישרים"; "לפני כמה ימים הגדרתי את (יצרני) החדשות הבדויות אויבי העם, והם באמת כאלה. הם אויבי העם"; "מפני (שלעיתונאים) אין מקורות משלהם, הם ממציאים אותם. בפועל אין להם מקורות. ראיתי באחרונה איזו ידיעה שנאמר בה, '9 מקורות אישרו'. אין 9 מקורות. אני לא מאמין שהיו אפילו שניים או אחד".

טראמפ יצא במיוחד נגד השימוש במקורות עלומי שם, נוהג שרווח בתקשורת בכל מקום כדי לתת פתחון-פה למקורות שחוששים לחשוף מידע מחשש שיבולע להם. הנשיא איים ש"יעשה משהו בנדון".

מהיכן מגיעה השנאה לתקשורת?

ונשאלת השאלה: למה זה קורה? מהיכן נובעת המשטמה הזו למדיה? הנה שני הסברים: האחד הוא שטראמפ למד במסע הבחירות שניהול מאבק מתמיד נגד אויב - כל אויב - מעניק לו יתרון בציבור, יהיה זה ציבור הבוחרים במהלך קמפיין הבחירות או ציבור האזרחים בתקופת נשיאות. כדי לחדד את היתרון המובנה הזה צריך להדביק לאויב כינוי גנאי - וכך, כמועמד, התעלל טראמפ ב"מארקו (רוביו) הקטן" או ב"הילארי הנכלולית" - ועכשיו, כנשיא, ב"תקשורת החדשות הבדויות".

טראמפ אינו רייגן, שנבחר בזכות השקפת עולמו החיובית, האופטימית, השמשית. רייגן השקיף על העולם דרך עדשות ורודות ומכר לבוחרים עתיד טוב יותר. הוא דיבר על "עיר זוהרת על הגבעה". אבל פואטיקה כזו זרה לנשיא הנוכחי. טראמפ, שביסודו הוא איש מכירות, מבין אינטואיטיבית שבעולם שבו דאע"ש מתיז ראשים ודורס חוגגים ברחובות, בעולם שבו מקומות עבודה נודדים מאוהאיו לוויטנאם, העם רוצה מענה סמכותי לפחדים שהוא יונק מהאינטרנט ולהשפלות שהוא חווה בלשכת העבודה.

וכך, טראמפ מוכר לאמריקאים עולם דיסטופי, חשוך, שבו שורצים עקרבים מתחת לכל אבן. "תראו מה קרה בשבדיה אתמול", הוא הכריז באחרונה (לא קרה דבר). "תראו מה קרה בגרמניה. תראו מה קרה בניס, מה קרה בשיקאגו". וכך בדיוק הוא נהג קודם לכן, בבחירות, כאשר הוא הפחיד מיליוני בוחרים במעשיות על מקסיקנים "אנסים ורוצחים".

בעולם כזה, שבו העיתונות ה"גלובליסטית" משרתת אינטרסים גלובליים (קרי: לא אמריקאים), מפיצה ידיעות בדויות ועושה יד אחת עם ה"זרים", ה"אחרים", יש רק מושיע אחד - טראמפ, שיצמית את כל האויבים באבחת חרבו השלוחה.

וזה עבד. טראמפ זכה בבחירות (אם כי - צריך תמיד להזכיר - הוא נשיא של מיעוט; לקלינטון יש יתרון של כמעט 3 מיליון קולות).

במילים אחרות: השתלחות מתמדת במדיה היא אמצעי בדוק להנציח מצב של מתיחות, אי-ודאות, תסיסה, מצב שבו רק מנהיג עליון כטראמפ יודע להשליט סדר. כך הוא מכשיר את הקרקע למסע הבחירות הבא - לא זה של 2020 אלא בחירות הביניים לקונגרס ב-2018 שיהיו, בראש ובראשונה, משאל עם על נשיאותו שלו.

סכנה לממשל טראמפ

ההסבר האחר לשנאת התקשורת - שמשולב בקודמו - הוא, שהתקשורת היא הגורם היחידי שמעמיד בסכנה את ממשל טראמפ. שני בתי הקונגרס נמצאים עתה בשליטת הרפובליקאים. בבית המשפט העליון, יחסי הכוחות שווים עתה, אך בסופו של דבר הסנאט יאשר מינויו של שופט שמרני, שיטה את בית המשפט ימינה.

מערכת האיזונים והבלמים לא כל-כך עובדת כאשר 3 הרשויות - המבצעת, המחוקקת והשופטת - נמצאות בשליטת אותה מפלגה. השערוריות שצבר טראמפ בחודש הראשון של ממשלו - ובעיקר אלה שנובעות מהקשרים שאנשיו ניהלו כביכול עם רוסיה עוד קודם שנכנס לבית הלבן, אולי במאמץ להשפיע על תוצאות הבחירות, ומניגודי האינטרסים המובהקים בין ניהול הנשיאות לבין קשריו העסקיים - היו מחוללות דיונים על אימפיצ'מנט (הליך הדחה באמצעות משפט בקונגרס) והקמת ועדות חקירה של מחוקקים לו לפחות אחד משני בתי הקונגרס היה בידי הדמוקרטים. אבל בקונגרס הנוכחי - שקט ודממה.

רק העיתונות נותרה אפוא כדי לחשוף את מעללי הממשל הנוכחי - והיא עושה היטב את מלאכתה, במידה רבה הודות לעובדי ציבור רבים במשרדי הממשל שלא יכולים להחשות, ומדליפים לתקשורת מידע על התנהלויות שנראות בעיניהם כבלתי ראויות של הבוסים החדשים שלהם.

שתי שערוריות שנדחקו הצדה

וזה מחזיר אותנו להחלטת הבית הלבן אתמול למנוע כניסת כלי תקשורת מסוימים לתדרוך ה"סגור" בבית הלבן. ידע הממשל את נפש עיתונאיו. זעקות השבר שהקימה התקשורת בעקבות האירוע המינורי הזה דחקו לשוליים שתי שערוריות חדשות שהיו עושות כותרות הרבה יותר גדולות אלמלא הדיווחים רווי העלבונות של העיתונאים הדחויים.

השערורייה הראשונה - שנחשפה באדיבות "וושינגטון פוסט" - היא שראש מטה הבית הלבן, ריינס פרייבס, פנה ל-FBI וביקש שראשי הבולשת ישוחחו בחשאי עם עיתונאים (בעילום שם כמובן) ויאמרו להם שהסיפורים על הקשרים כביכול בין אנשי טראמפ לרוסיה אינם נכונים, ושהחקירה בסוגיה זו לא העלתה דבר. למה הדבר דומה? תארו לעצמכם שראש לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מטלפן לבכיר במשטרת ישראל ומבקש ממנו לשוחח עם עיתונאים ולומר להם שאין ממש בטענות נגד נתניהו.

והשערורייה האחרת - המשרד לביטחון המולדת התבקש למצוא ראיות שיצדיקו את הצו הנשיאותי שאוסר כניסת נוסעים מ-7 מדינות מוסלמיות לארה"ב. אך אנשי המודיעין של המשרד לא מצאו ראיות כאלה. הדוח שלהם קובע כי אזרחות של מדינה מסוימת אינה משמשת בהכרח אינדיקטור לכוונה לבצע פעולת טרור, או, במילים אחרות, העובדה שנוסע נושא דרכון סומלי אינה הופכת אותו לטרוריסט בפוטנציה יותר מבעל דרכון סעודי (או גרמני).

מסיבות השמורות עמו החליט המשרד לביטחון המולדת לגנוז את הדוח, אך - הפלא ופלא - באדיבות סוכנות "אסושייטד פרס", הדוח ראה אור בתקשורת האמריקאית, למפח-רוחו של הממשל.

התרגיל הקטן שעשה אתמול הבית הלבן לעיתונאים שימש אפוא מסך עשן - אמנם לא כל-כך יעיל - לטשטוש שתי השערוריות האלה. אבל הוא מצביע על המדיניות הרחבה יותר של הממשל: לקושש את אמינות התקשורת בכל דרך אפשרית, להכשיל אותה היכן שרק אפשר. ככל שהתקשורת תיתפס כפחות אמינה - כך דיווחיה ייתפסו כחדשות בדויות בציבור (או לפחות בציבור תומכי טראמפ). מבחינת הבית הלבן, זה או אנחנו או התקשורת.