פיתוח לוויתן: הטעויות שמתנגדי מתווה הגז לא יודו בהן לעולם

"האינטרס של הבעלים של לוויתן הוא לא לפתח את המאגר, כי הם רוצים לסחוט כמה שיותר כסף מתמר. לא יהיה כלום כי אין כלום. הכול עוונטות. המדינה צריכה להלאים את לוויתן ולהחזיר אותו לניהול של המדינה ולהפסיק את הפארסה האינסופית הזאת שבה נובל אנרג'י ויצחק תשובה עושים מה שהם רוצים עם הגז שלנו" (הפרשן אלון ניסר, "לילה כלכלי", 19 בינואר 2017).

בשבוע שעבר ניתחנו כאן את הסיכונים הרבים המעיבים על פיתוח מאגר הגז לוויתן. סימני השאלה הרבים סביב אפשרויות ייצוא הגז הישראלי ממאגר לוויתן לירדן, מצרים, טורקיה, יון ואיטליה. המצב בשטח לא השתנה מאז. העסקה עם ירדן לא אושרה עדיין פורמלית. אבל דבר אחד נפל: נובל אנרג'י, קבוצת דלק ושותפות רציו - היזמים-השותפים בזכויות על מאגר הגז הענקי לוויתן - קיבלו החלטת השקעה סופית (FID) לפתח את המאגר עד סוף 2019 בסכום כולל של 3.75 מיליארד דולר. זה קרה בניגוד להערכות רבים, כולל כותב שורות אלה.

משמעות ה-FID היא כפולה: העברת מלוא הסיכונים לפיתוח לוויתן ליזמים, ואובדן עמדת המיקוח האחרונה שלהם מול המדינה. בבניין שערי העיר בירושלים, מקום מושבו של שר האנרגיה יובל שטייניץ יכולים לשחרר את הכפתור העליון בצווארון החולצה. המונה דופק עכשיו ביוסטון ובנתניה, אצל נובל ודלק. הפגנות רחוב בעמאן? משבר פיסקלי בממלכה ההאשמית? שנובל תדאג לכך. הביקוש לגז במשק לא גדל בקצב המתוכנן? בעיה של תשובה.

קבלת החלטת ההשקעה משיגה אפקט נוסף, הרבה פחות מורגש: היא מפוצצת את הבלון הגדול ביותר שניפחו מתנגדי מתווה הגז.

התיאוריה המפוברקת שהיזמים אינם מפתחים במתכוון את המאגר - כי הם רוצים לסחוט עוד הטבות מהמדינה, כי הם מחכים שמחירי הגז בעולם יעלו, או כי הם רוצים לשמור על השוק של המאגר השני שלהם תמר - טופחה והוזנה עד לרגע האחרון ממש על-ידי פרשנים מטעם עצמם. מאחר ומדובר באנשים שלעולם לא יודו בטעותם (ועוד ישכנעו אותנו שאנחנו אלה שנכשלו בהבנה) - כאן המקום להזכיר זאת.

ומה באשר לשאר בלוני האוויר החם? בתוך פחות משנה התפוצצו כמעט כולם.

ראשון היה הבלון שנופח סביב הטענה שלפיתוח מאגרי הגז אין שום משמעות מדינית ושהכל רק ספינים וכזבים של לשכת נתניהו והמל"ל - בבלון ההוא נעץ סיכה לא אחר מאשר ראש ממשלת טורקיה רג'פ טייפ ארדואן, שהחליט לחמם מחדש את היחסים עם ישראל סביב המו"מ על הסכם גז. בלון נוסף נופח סביב הטענה שהמתווה מייצר פתרון אנטי-תחרותי שיבטיח את מונופול הגז של תשובה ונובל לנצח לנצחים.

שנה אחרי ארדואן הגיעה לכאן חברת אנרג'יאן מיוון, ורכשה את הזכויות על מאגרי תנין וכריש. רבים, כולל כותב שורות אלה, זלזלו באנרג'יאן וראו בתנין-כריש לא יותר מסרדין מול ענקי תמר ולוויתן. אבל כדי לייצר תחרות לתשובה ונובל לא צריך להביא לכאן את אקסון מוביל. מספיק מתמודד אמיתי אחד נוסף שיוכל לספק את הביקוש השולי לגז.

עובדה, החשש מפני אובדן לקוחות במשק הישראלי הלחיץ את יזמי לוויתן ודחף אותם למהר ולפתח את המאגר לפני שהסרדינים מיוון יגנבו להם את הלקוחות שנותרו בצלחת.

אז מה נשאר לשונאי המתווה ומתנגדיו? לחזור על הטענות הישנות והמוכרות כל כך: מחיר הגז יקר מדי, היזמים ירוויחו יותר מדי ושורת המחץ הקבועה: המדינה נכנעה למונופול הגז. אלה חצאי אמיתות, במקרה הטוב. נכון, אפשר להוריד את מחיר הגז בחצי כפי שמציע השר לשעבר אבי גבאי, אבל מחצית ממחיר הגז הוא מס שהמדינה גובה, בתמלוגים, במס חברות ובעתיד במס ששינסקי - כפי שגבאי שוכח שוב ושוב לציין.

אז נכון, המדינה "נכנעת" למונופול אבל היא עושה זאת מתוך בחירה, מתוך תפיסה שאסור למדינת ישראל להשקיע שקל מתקציבה בחיפושי גז, בפיתוח מאגרי גז, בבניית תשתיות הזרמה והולכה בים ובכל יתר חלקי האופרציה, למעט עלויות האבטחה. אפשר להתווכח על התפיסה הזו. לדעתנו עדיף שהמדינה תקים תשתיות הפקת גז ותפתח תעשיית שירותים למאגרי גז, כפי שעשתה נורווגיה בהצלחה כה גדולה. אבל הוויכוח אינו משנה את העובדה שמודל השותפות בין המדינה ליזמים שנוצר בששינסקי ונמשך במתווה הגז - עובד.

אז, נכון, המדינה תרכוש ספינות שטח מגרמניה ב-430 מיליון אירו להגנה על אסדות הגז. אבל את כל שאר הכסף - 5 מיליארד דולר (3.75 מיליארד בפיתוח ועוד 1.2 באקספלורציה) - ישקיעו היזמים מכספם.

אין, אין עוד משאב לאומי שהמדינה משקיעה כל כך מעט בפיתוחו מצד אחד, ומטילה עליו שיעור כל כך גבוה של מס, מהצד השני. בכל עסקה יש טרייד אוף - ובמקרה הזה הטרייד אוף הוא התשואה הדו-ספרתית להון של היזם.

רוצים יזם שיקבל פחות? הטרייד אוף יהיה באמינות האספקה. רוצים שהמדינה תלאים ותבצע בעצמה? הטרייד אוף יהיה בלוחות הזמנים, בעלויות, ביעילות. אין ארוחות חינם.