שונאים ואוהבים

בוועידה השנתית של ג'יי-סטריט (J Street), שדולת השלום היהודית בוושינגטון, היה השבוע מעמד מוזר למדי. חמישה פלסטינים הוזמנו להשתתף בדיון על עתיד השלטון ברשות הפלסטינית. זיאד אבו זיאד, המומחה הוותיק של אש"ף לענייני ישראל, ישב בראש.

זה כשלעצמו היה סביר בהחלט. אדרבא, יאזינו באי הוועידה היהודית לקולות פלסטיניים, בניהול פלסטיני. אבל ההזדמנות הוחמצה. אבו זיאד פתח את הדיון בתלונה על עצם הנושא. הוא האשים את המארגנים, בנימוס, ב"פרסונליזציה" של העניין, מפני שהגדרת הדיון כללה את שמו של מחמוד עבאס ואת גילו.

אף על פי כן, אבו זיאד ראה עצמו מחויב על-פי הדיבור. מכאן ואילך, במשך 45 דקות, הוא הכריח את ארבעת המתדיינים להשיב על שאלות לא-חשובות על נוהל הירושה ברשות. כל אימת שהם ניסו לדבר על השאלות הגדולות, אבו זיאד חזר ושיסע אותם. כך, למשל, הוחמצה ההזדמנות להאזין לדיווח אותנטי על החיים האינטלקטואליים בעזה מפי איש אקדמיה, שבא משם במיוחד.

המרצע יצא מן השק 4 דקות לפני הסוף, כאשר אבו זיאד עצמו פרק עול, והכריז שהדיון היה "לא הוגן" מפני שלא העניק למוזמנים את ההזדמנות לדבר. שאלת הירושה ברשות, הוא אמר, בטלה בששים לעומת עניין אחד: "אנחנו מאבדים את אדמותינו". המיקרופון כבה. (המעוניינים יוכלו לצפות בדיון הזה ביוטיוב, http://tinyurl.com/jst-future-pla. הוא מתחיל בדקה ה-12 של הווידיאו).

השאלה הראשונה שהציג אבו זיאד למתדיינים הייתה מעניינת במידת חוסר העניין שלה. אולי היא הייתה נקמתו של ציניקן פלסטיני במארחיו. "מדוע אתם חושבים שהנושא הזה - הנשיא הפלסטיני והנשיאות הפלסטינית - חשוב בוועידת ג'יי-סטריט?". השאלה נתקעה בכל הגרונות, אלה של הפלסטינים על הבמה ואלה של היהודים באולם. אל-נכון היא שיקפה כשל של תכנון ושל ארגון, אבל אולי גם כשל של תפיסה.

ג'יי-סטריט היא החלופה הליברלית לאייפא"ק. עד הקמתה, לפני 10 שנים, לאייפא"ק היה מונופול ארצי על פירושם של צורכי ישראל בארצות-הברית. אייפא"ק הייתה תמיד לגיטימית בהחלט, לעתים קרובות ראויה לתודה, לפעמים אפילו ראויה להערצה. אבל בהדרגה, ובאופן בלתי נמנע, גבר והלך הזיהוי שלה עם הימין הישראלי, ובייחוד עם ההתיישבות בשטחי 1967.

עליית ג'יי-סטריט הייתה טבעית בהחלט אצל יהודים, שחיפשו דרך להפריד בין עצם תמיכתם בזכות הקיום של ישראל ובין התנגדותם לכיבוש ולהתנחלויות. אבל בהדרגה, ג'יי-סטריט התחילה להסתבך. היא מצאה את עצמה נסחפת מפעם לפעם אל שוליים רדיקליים. היא לא הצליחה להבהיר את האמביוולנטיות של השקפותיה על ישראל, אולי מפני שקשה מאוד להבהיר אמביוולנטיות.

הממשלות וההמונים

דו-משמעיות יאה לטרקלינים אינטלקטואליים, אבל אינה מועילה לפעילות גיוס בדרגים הקהילתיים הנמוכים ביותר. ג'יי-סטריט אינה לוחמת רק במסדרונות וושינגטון. היא מנסה לזכות בתשומת לבו של דור יהודי צעיר בקמפוסים של אמריקה. שם, היסוס ופסיחה על שתי הסעיפים אינם מטבע עובר לסוחר. שם, הצלחה תלויה ברדיקליות של המסר. בקיצור, ספק וניואנס אינם אמצעי גיוס נאותים.

בג'יי-סטריט ובשמאל היהודי הלא-אנטי-ישראלי באמריקה מתפשט שימוש הלשון "אנחנו אוהבים את ישראל ושונאים את ממשלתה". זה מזכיר קצת אבחנה שהייתה חביבה על קומוניסטים בזמן המלחמה הקרה, בין הממשלות הקפיטליסטיות, הראויות להפלה, ובין ההמונים, הצריכים הצלה. למרבה הנוחיות, המבחינים נטו לשכוח שאת הממשלות בחרו ההמונים.

הנוסחה של אהבת הארץ לצד שנאת ממשלתה מתאימה לעידן טראמפ, כאשר ליברלים אמריקאיים, קצת-שמאלה או הרבה-שמאלה מן המרכז, לוחמים להגן על "אמריקה האמיתית", עם תקווה סבירה לחזור לשלטון במוקדם או במאוחר. אבל הנוסחה הזו קשה מאוד להחלה בישראל, שבה לא ניצחה מפלגת קצת-שמאלה זה 17 שנה ויותר, ואולי לא תנצח עוד 17 שנה ויותר. אם ישראלים מסרבים לבחור ממשלה פרוגרסיבית, האם הם ראויים לתמיכתם של יהודים פרוגרסיביים?

איימן עודה ידריך אותם?

לא רק קבוצת הדיון הכושלת של זיאד אבו זיאד ציינה את המיסקונספציות של ג'יי-סטריט. עוד יותר ממנה בלטה הבחירה הלא-מובנת של איימן עודה להיות הנואם המרכזי (keynote speaker) בערב השני של הוועידה.

מנהיג אנטי-ציוני, המתנגד למדינת הלאום, ומכהן בכנסת מכוח ברית של קומוניסטים, לאומנים ואסלאמיסטים אינו מקור השראה טבעי לשדולה יהודית, המתארת את עצמה "פרו-ישראלית". כשלעצמי, אני מאמין שהזמנתו נבעה משגיאה, או מחוסר הבנה, לא מזדון. אבל ממדי אי-ההבנה הם כנראה גדולים מאוד. עודה היה האורח היחיד בסדנה לסטודנטים, שנועדה להדריך אותם בארגון "פעילות פרו-ישראלית" בקמפוס. אכן, מי לנו סמכות גדולה מחבר הכנסת עודה בארגון פעילות פרו-ישראלית. אגב, המארגנים אסרו כניסת עיתונאים למאורע הזה.

מחנה השלום היהודי באמריקה שרוי במבוכה. הוא עכשיו חלק ממיעוט מוחלש בארצות-הברית, שהתכווץ והלך בשנים האחרונות, עוד לפני ניצחון טראמפ. והוא כמובן תומך במיעוט חלוש ומעוט-סיכויים בישראל. התוצאה הבלתי נמנעת של ספקותיו היא התרחקות מישראל.

זה מהלך של ניואנסים. ההתרחקות אינה מתורגמת בהכרח לאנטי-ישראליות. סביר יותר שבסופה, או בשיאה, עומדת אדישות, לא איבה פעילה.

אנשים צעירים המתעניינים ביהדותם אינם מוכרחים להשקיע את ערגותיהם במדינה שאת ממשלתה הם שונאים. הם יכולים למצוא כתובות דתיות, או דתיות למחצה, או מיסטיות; או למצות את זהותם במאבק לטובת זכויות מיעוטים באמריקה. זה מה שעשו הוריהם וסביהם לפני חצי מאה.

אבל חזקה על עייפותם מישראל ואכזבתם ממנה שיטפטפו אל סביבתם, היהודית והלא-יהודית. ישראל מאבדת את העתודה הדמוגרפית הזו, המשופעת בנכסים רוחניים ומוסריים, אולי לבלי שוב.