"גבר בהודו הופך יותר אטרקטיבי אם יש לו בית. כמו בארץ"

זה היה לפני שנתיים. היא גרה אז בעמק הסיליקון, ואחרי עבודה מאומצת בסטארט-אפ שלה, החליטה לתת לעצמה פסק זמן מהטירוף. יחד עם כמה חברים טסה לגלוש בהוואי. ביום הראשון נכנסה למים, ירדה לא טוב מהגל, ונחתכה מהאלמוגים. "כמובן שהמשכתי לתפוס גלים, עד שגולשים אחרים צעקו לי שאני חייבת לצאת, בגלל הכרישים. הסתכלתי וראיתי שיש ממש שלוליות של דם מסביבי.

"כשיצאתי מהמים, ראיתי עד כמה זה עמוק. הדם זרם כמו נחל, אבל נשארתי קול. היה ברור שאני צריכה תפרים, אבל במקום זה החזקתי את הרגל, וחיברתי עם פרפר את החתכים בברכיים. הבחור שניסה לעזור לי לא הבין איך אני סוגרת לעצמי את הפצע, ושאל אותי אם אני אחות. עניתי לו שאני מהנדסת. ברור שהוא היה קצת בשוק", היא אומרת וחושפת את הצלקות. "לקח לזה הרבה זמן להחלים".

את מתחרטת שלא הלכת לבית חולים?

"אני מתחרטת על זה שנחתכתי מוקדם מדי. נשארתי שם שבוע על החוף, מקנאה בכל החברים שבמים".

קרן שלימוביץ', 37, כבר לא יושבת על החוף. היום היא עסוקה בסטארט-אפ השני שלה 'קרוסבורדר', שבו היא מייסדת-שותפה וסמנכ"לית התפעול. זו פלטפורמה דיגיטלית להשקעות נדל"ן בינלאומיות, ויחד עם שותפיה, אורי ירדן ואביטל אליאסוב, פתחו לאחרונה משרדים בניו דלהי. "הם מתחילים שלוש שעות לפנינו, אז בבקרים אני קמה לפתור את כל הפלונטרים שחיכו בזמן שישנתי. נורא קל לעשות עסקים עם כל העולם כשאני במיטה".

על הרעיון להקמת הסטארט-אפ היא אומרת, "זיהיתי הזדמנות ענקית לשנות את שוק השקעות הנדל"ן, שהוא השוק הגדול בעולם - השווי שלו מוערך ב-180 טריליון דולר. חוץ מזה, השוק מעבר לים גדל ב- 38% לעומת ההשקעות בשווקים המקומיים, שבהם הגדילה היא 11%. מצד שני, הוא מורכב מאוד בהיבטי ניהול, מיסוי ורגולציה, ולכן רק חלק קטן מקהל היעד שלנו משקיע היום. המטרה שלנו היא להנגיש ולפשט בדומה ל-Airbnb, ובכך גם להשפיע לטובה על החיים הכלכליים של אנשים ברחבי העולם.

"הפיתוח שלנו משנה את עולם השקעות הנדל"ן באמצעות בינה מלאכותית. הוא מבוסס על אלגוריתמים שמנתחים את ההשקעה בשלושה רבדים: את השווקים העולמיים ביחס לצמיחה, מטבע, רגולציה ומיסוי; את היזמים שמציעים את ההשקעות; ולבסוף, את הנכסים עצמם והיכולת שלהם לייצר ערך כלכלי למשקיעים שלנו".

עד כה הם גייסו כמיליון דולר ממשקיעים. "זה לא נשמע המון, אבל אנחנו רווחיים וצומחים כל רבעון ב-50% במכירות. אנחנו ניגשים לעסק הזה עם ניסיון. זה הסטארט-אפ השני שלי, ולשותף שלי היו מספר סטארט-אפים, השותף השלישי בא מתחום הנדל"ן הבינלאומי". היום הם תשעה עובדים, שמחלקים את זמנם בין הודו לישראל. שלימוביץ' לא רואה עצמה עוברת לשם לצמיתות, כי זו רק אבן דרך. "אבל אם העסק יבקש את זה אני שם בשבילו".

המנטליות ההודית

היא דוברת ארבע שפות, וביום רגיל מנהלת שיחות ועידה עם שלוש-ארבע מדינות על מסך מפוצל. לפני השינה היא קוראת על גילויים בעולם המדע, ובעתיד רוצה ללמוד את חקר המוח. את האדרנלין שלה היא אוהבת לקבל במנות קבועות, ולכן לא מפתיע לגלות שעשתה קורס צניחה חופשית. מה שכן מעורר פליאה זו התגובה שלה כשהמצנח לא נפתח, באחת הצניחות הראשונות בקורס. "אנשים קופצים המון וזה לא קורה להם, לי זה קרה בקפיצה השלישית. תוך כדי הנפילה הבנתי שאני צריכה להיות מהירת מחשבה. פעלתי בצורה קרה, הבנתי שפה נבחנת היכולת שלי להציל את עצמי.

"אמרתי לעצמי את כל הפעולות בקול רם, תוך כדי שאני מאבדת גובה. התרגשתי מחדות המחשבה, וההרגשה שאני סומכת על עצמי". כשהמצנח הרזרבי נפתח, הרגישה שהוא מושך אותה בצורה לא הרמונית. "כשהגעתי לקרקע נחתתי חזק, והרגשתי שנפצעתי, משהו בגב שלי הרגיש לא טוב. המדריך ביקש ממני לעלות מיד לעוד צניחה, התלבטתי בגלל הכאב המתגבר, אבל הרציונל לקח פיקוד - עדיף לעלות שוב על הסוס. ואכן צנחתי שוב".

איפה את לוקחת סיכון כזה היום?

"הבחירה ביזמות. אני אוהבת להיות על קרקע לא בטוחה, שאת נדרשת לגלות בה מיומנות בזמן אמת. קחי, למשל, את ההחלטה לפתוח את הסניף שלנו דווקא בהודו. זה סיכון להיכנס לשוק שאני לא מכירה את הסביבה או את המנטליות, אבל זה ממש בער בתוכי. הייתה לי תחושת בטן שזו המדינה שאנחנו צריכים להתחיל בה. עשיתי על בסיס זה החלטה שכרגע עושה שכל גם לשותפים".

למה דווקא הודו, בעצם?

"מעמד הביניים שם הולך וגדל בקצב אקספוננציאלי, משהו שלא מאפיין אף מדינה בעולם. וגם הסביבה התחרותית מבחינה פיננסית מאוד נכונה. במנטליות ההודית, הם מאוד אוהבים להיות בעלי נכסים. נדל"ן וזהב זה שני סוגים של רכוש שהם אוהבים, עד כדי כך שגבר בהודו הופך להיות יותר אטרקטיבי אם יש לו בית. בעצם, זה ככה גם בארץ. כנראה שזה האופי ההישרדותי של חוצפה. הודים לא מתביישים לבקש הנחה, זה נורא חשוב להם שהם זכו בדיל הכי טוב ושהם לא יצאו פראיירים.

"התשואות על הנדל"ן הפרטי בהודו מאוד נמוכות, משהו כמו 2%, והאינפלציה היא בערך 5%-6%. זאת אומרת שכדי להחזיק את הבתים שלהם, אנשים מפסידים כסף. אז כל מי שקצת מבין את המשחק, יודע שהוא צריך להוציא את הכסף מחוץ להודו או להשקיע באפיקים אחרים. אנחנו משווקים להם נדל"ן בכל העולם בכל מיני שיטות - יצירת קבוצות קנייה, או שמציעים להם לקנות נכס בעצמם, בונים להם פורטפוליו שיכול לבחור מסביב לעולם, אם זה בארה"ב, קנדה, יוון או אנגליה".

אז אתם בעצם משרד תיווך. אתם מקבלים עמלה של נדל"ן?

"אנחנו לא קוראים לעצמנו משרד תיווך, כי מה שאנחנו מביאים לשולחן זה הסתכלות של מעטפת השקעתית. הלקוח שלנו הוא משקיע מעבר לים, ואין לו מושג מה צריך לעשות, וזה בעצם הפער שאנחנו מגשרים עליו. אנחנו מטפלים גם ברגולציה ומיסוי, וכשאת קונה נכס מעבר לים ואת לא מתכוונת לגור בו, תצטרכי חברת ניהול שתטפל לך בזה. במקומות כמו קנדה אנחנו גם דואגים למימון. זאת אומרת, את יכולה להשקיע 100 אלף דולר, לרכוש נכס ששווה 300 אלף דולר, והשכירות תכסה לך את המשכנתא. בעצם מינפת את הכסף שלך פי שלושה".

את בעצמך השקעת?

"עוד לא, אבל אני בדרך, זה קורץ לי מאוד. ביוון, למשל, סף הכניסה מאוד נמוך. החל מ-100 אלף דולר את כבר יכולה להרשות לעצמך לרכוש בית על הים, קו ראשון למים, 180 מעלות ים מסביבך, משהו שאין אפשרות לרכוש בישראל".

הפיצ' ששינה את חיי

היא בת יחידה, נולדה וגדלה באוקראינה לאבא מהנדס מכונות ואם שניהלה ספרייה. בגיל 15 החליטה שהיא רוצה לעלות לארץ, לבד. "חשבתי שכיהודייה אני צריכה לחיות במדינה שלי. ההורים שלי לא לקחו את זה בקלות, כי הייתי כל עולמם, אבל הרגשתי בגוף שלי שאני רוצה לעשות את הצעד הזה. הגעתי לסוכנות היהודית, עשיתי מבחנים ועברתי לשלבים הסופיים. כשהגעתי לרגע שהוריי היו צריכים לגשת למבחן עבורי, הם הכשילו אותי. וזהו, לא קיבלו אותי. אבל לא ויתרתי.

"ניסיתי 'למכור' להם למה זה כדאי שאעלה לארץ, זה הרגיש כמו מניפולציה מלוכלכת, והיום אני חושבת איזו בת נוראית הייתי. במשך תקופה אספתי סיפורי זוועה מהעיתונות, וברגע הנכון שלפתי את זה: אתם רוצים שהחיים שלי ייגמרו ככה? אני רוצה עתיד טוב, ואתם צריכים לעזור לי לצאת מאוקראינה. משהו חילחל, ובפעם השנייה שהם ניגשו למבחנים עברנו. מסתבר שזה היה הפיצ' ששינה את חיי".

ב-1990 עלתה לישראל והגיעה לכפר נוער במסגרת נעלה (נוער ללא הורים). לאכזבתה, החלום הפך לסיוט. "זו הייתה התקופה הכי חשוכה בחיי. הפערים התרבותיים היו אדירים. אני באתי ממקום שיש בחירה חופשית, והם באו ממקום שאישה צריכה להיות שקטה, לא להביע את דעתה ולא להצליח. הייתי מאוד אידיאליסטית, ולכן לא ויתרתי. עם הזמן הבנתי שלפעמים לנצח זה לדעת לוותר, אבל לקח לי המון זמן להבין את זה, שנים".

שלימוביץ', שהגיעה מבית שבו נתנו דגש על השכלה ותרבות, חוותה הלם אמיתי מהמפגש האלים עם המציאות החדשה. "הייתה שם אלימות קיומית שלא הכרתי, ואני גם לא רוצה להכיר יותר בחיי. הגעתי למקום שהכי לא הייתי מוכנה אליו. ממקום של משפחה תומכת, כולנו מנגנים על פסנתר ובראש רק אוניברסיטה, למקום שבו עיקר הדאגה היה 'נראה אותך שורדת עד הבוקר'. הילדים שלטו, המדריכים לא הבינו מה נעשה. מנהל הפנימייה התכחש. זו הייתה אנרכיה מפחידה.

"בלילות אני והחברות רעדנו מפחד. עד היום ההורים שלי לא יודעים מה עברתי. היינו כמה בנות שדבקו אחת בשנייה בזמן שמיררו את חיינו. בשלב מסוים הבנו שנשקפת סכנה ממשית לחיים שלנו, ולא הצלחתי להתרכז בכלום, לא יכולתי ללמוד, איבדתי את הסנטר שלי.

"החדרים שלנו לא היו ננעלים, וגם אם עברנו את היום בשלום, הפחד הגיע בלילות. המכות והשנאה רק התגברו עם הזמן, הבנו שבכל רגע יכולים להיכנס לחדר ולרצוח. באחד מהלילות נכנסו לחדר שלנו עם סכין, והצמידו לחברתי הטובה לצוואר. היינו בטוחות שזה היום האחרון שלה בעולם. פה כבר החלטתי לעשות מעשה: חטפתי אותה. היא פחדה לצאת מהפנימייה, אבל שכנעתי אותה שאנחנו נוסעות להציל את עצמנו. לא הכרנו כלום מחוץ לכפר הנוער, אבל איכשהו הצלחנו להגיע לסוכנות היהודית ולספר להם מה הולך איתנו".

קיבלתן מענה?

"לאכזבתנו, במקום להעביר אותנו לוקיישן, הם החזירו אותנו לפנימייה. אבל כשחזרנו כולם היו בשוק שעזבנו את הבועה הזו, הפכנו להיות השטינקריות הבוגדניות, והיה אסור באופן מוחלט לדבר איתנו. אף לא מילה - חרם. זה היה לא פשוט. האיומים נפסקו, אבל החל גיהינום מסוג אחר. למדנו אני והחברה לעשות ניתוק מנטלי, וכנראה שאף אחת מאיתנו לא תרצה לפתוח את מה שעברנו שם בשום צורה. אגב, אנחנו עדיין חברות קרובות.

"הבנתי שהדבר הטוב שקרה הוא שאני יכולה שוב לשקוע כל כולי בלימודים. במקביל, בניתי בראש תוכנית חילוץ. כעבור שנתיים, כשההורים שלי עלו לארץ, ביקשתי לעבור בית ספר, וסוף סוף יצאתי מהסיטואציה הבלתי נסבלת. הגעתי לפנימיית אלוני יצחק, הצמידו לי משפחה מאמצת שלימים הפכה למשפחה השנייה שלי, והתחלתי להרגיש מחוברת. מבת יחידה, פתאום יש מערך משפחתי גדול. שלושה אחים, האמא עורכת דין, אישיות נשית חזקה ומיוחדת, והאבא הייטקיסט. הם היו העוגן הראשון שלי, דרך העיניים שלהם ראיתי את ישראל שרציתי. זה היה מדהים, אחרי שנתיים בלי אף דמות הורית פתאום היו לי שתי משפחות".

מה את לוקחת מההתמודדות הקשה הזו שעברת?

"התמודדתי עם הפחד הכי גדול שלי - הפחד ממוות. אחרי שהבנתי שאני יכולה לסמוך על התושייה שלי, כל שאר הדברים קיבלו פרופורציה. הכול הפך להיות מתנות בחיים, וזה חיזק את הרצון שלי לחיות".

בין הדוגמנות להנדסה

כעולה חדשה לא נדרשה להתגייס לצבא, ועם סיום לימודי התיכון עברה לתל אביב. "מבחינתי זה היה כמו להסתכל על חלונות ראווה מתוך חנות, ואז לצאת לרחוב, וממש לחוות את זה". היא מצאה עבודה בהנהלת חשבונות, אבל תוך זמן קצר נרשמה בסוכנות הדוגמנות לוק, השתתפה בתחרות היופי הארצית, הוכתרה כנערת ישראל ויצאה לתחרות מיס עולם בדרום אפריקה.

"הייתי בת 21 וזו הייתה חוויה עוצמתית מאוד. למרות הבסיס הרדוד של התעסקות בחיצוניות, עדיין היה משקל עצום בלייצג מדינה שלמה, ועוד את ישראל. יש המון באזז ועניין סביב התחרות, המון אנשים מגיעים, את מקבלת הרבה פוקוס".

באותה תקופה עשתה בשנקר תואר בהנדסת תעשייה וניהול. "אני בן אדם פרקטי, ניגשתי לתחרות היופי כי ידעתי שאני צריכה עבודה סטודנטיאלית, ובנוסחה שלי זה הסתדר לי מאוד. יחסית לזמן שהייתי צריכה להשקיע קיבלתי תמורה מאוד יפה, ואז יכולתי להשקיע בלימודים. התחרות שידרגה אותי ברמת הסכום שיכולתי לגבות עבור עבודות, היו כתבות ושערים, וזה שירת את מה שרציתי".

הפכת להיות הפנים של ישראל, ובת זוגו של סטנדאפיסט עם ההומור הכי ישראלי, שלום אסייג. איך הרגשת בתקופה הזו?

"קודם כל, הייתי הסלב הכי משעמם בהיסטוריה. צהובונים היו ניגשים אליי ושואלים, 'נו, מה חדש', ואני הייתי עונה 'שנה שלישית, תקופת מבחנים, אין לי מועדי ב''. הם היו מתחננים למשהו מעניין, אבל זה כל מה שעניין אותי. הזוגיות המתוקשרת עם שלום לא שינתה אצלי כלום. שלום ואני גדלנו ביחד, היינו זוג שמונה שנים. היה לו ילד, אני למדתי. קשר שמבוסס על אמון, סמכנו אחד על השני".

למה הקשר הסתיים?

"אני חושבת ששנינו פשוט התבגרנו, והבנו שאנחנו רוצים לקחת את החיים לכיוונים אחרים. לשלום בשלב הזה היה חשוב להקים משפחה, לי היה פחות חשוב. אני עוד רציתי למצות את עצמי מבחינת הקריירה. הגענו לנקודה שהבנו שההתאהבות נגמרה, ואנחנו יותר חברים מאשר בני זוג. זה גם מה שמאפשר לנו להיות חברים טובים עד היום".

היום את רוצה להתחתן?

"בשבילי חתונה זו לא שאיפה. אם ירצו וידרשו, אשקול. אבל אם לא אתחתן, זה לא יפריע לי. חתונה זה בסך הכול ציון של נקודת זמן. איזה רגע שבו אוספים חברים, ומצהירים בפניהם 'הנה אנחנו ביחד, ואנחנו רוצים להמשיך להיות ביחד', אבל החיים האמתיים זה מה שקובע. בעיניי, אין לזה כל כך הרבה משמעות. זו עוד סיבה למסיבה, אפשר לעשות אותה או לא. אני מודעת למגבלות הפיזיולוגיות שלי, אני ריאלית, אבל אני עוד לא שם. כשזה יבוא זה יבוא, אני לא פוחדת".

מתי העולם העסקי מתנגש עם האישי?

"יש את הקטע שבערב מתחילות להיכנס כל השיחות עם קנדה. לא פעם קרה שיצאתי לדייט, קיבלתי שיחה, והיה ברור שלא חשוב כמה נחמד לי כרגע, אני עונה לשיחה הזו. את יכולה לתאר לעצמך כמה מייבש זה יכול להיות, וזה לא תמיד נגמר בשיחה אחת. פעם פשוט התנצלתי, ויצאתי החוצה תוך כדי שיחה".

המשקולת שסחבתי שנים

בגיל 27, אחרי שסיימה את התואר ואת הקשר עם אסייג, החליטה לחתוך לאוסטרליה. "נסעתי הכי רחוק שיכולתי, רציתי להיות לבד, לחוות את החיים כפי שלא חוויתי עד כה. בהתחלה הייתי צינית, הם כולם אומרים no worries mate, לא הבנתי מה הקטע. אבל אחרי תקופה הבנתי שאני המטומטמת ולא הם, כי ככה צריך לחיות את החיים, כשאתה לא מודאג משום דבר. הכול אפשרי, הכול פתוח.

"לקח לי חמישה חודשים לשחרר את הביקורתיות. כשהצלחתי, ידעתי לראשונה בחיי מה אני רוצה לעשות מבחינה מקצועית. הייתה לי התובנה שאני רוצה להקים משהו בעצמי, רוצה לעבוד בשביל עצמי. פתאום ידעתי מי אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. זה גם עזר לי להתגבר על המשקולת שסחבתי שנים, האנגלית הגרועה שלי שתמיד התביישתי בה וניסיתי להסתיר אותה. משהו בהחלטה שלי נתן לי כוח להתגבר על המכשול הזה, וחזרתי ארצה כשאני יודעת אנגלית".

היא עדיין לא הייתה בשלה להקים עסק משל עצמה, ובחרה לעבוד כמהנדסת שכירה בחברת הייעוץ מתן, שם ניהלה מספר פרויקטים של IT. "הכרתי את האנשים הכי טובים, אבל חיידק היזמות הלך וגדל. ניסיתי לקדם פרויקטים מחוץ לשעות העבודה, וכולם כשלו. הבנתי שאני לא יכולה להתפשר יותר בגלל שאני פוחדת לאבד את העבודה הטובה, ואצטרך לשלם את המחיר, אבל לפחות אחיה בתחושה שאני נותנת צ'אנס אמיתי. ידעתי שרק אם אהיה טוטאלית ואקפוץ אל הלא נודע, כמו שעשיתי בגיל 15, אצליח. הייתי חייבת להיות נאמנה לילדה בתוכי, שידעה שנועדתי לקחת סיכונים. לקח לי חמש שנים עד שקפצתי באנג'י".

איך הסביבה הגיבה לקפיצה?

"ידעתי שיהיו אנשים שירימו גבה, אז פשוט ניסיתי להימנע מלפגוש אותם באותה תקופה. הכי חשוב זה להקשיב רק לבטן, ולא לתת לשום דבר לערער אותך".

גם בשלב הזה היזמות עדיין נשארה בגדר שאיפה, ובמקום זה היא עלתה על מטוס לניו יורק. "התקבלתי לחברה טכנולוגית בבאטרי פארק במנהטן. נכנסתי ישר להייטק ולפיננסים, שזה לא היה בול מה שרציתי, ולאורך זמן זה לא הרגיש בריא. הייתה לי תחושה של יותר מדי בטון. מצאתי את עצמי נוסעת כל סופ"ש ללונג ביץ' או לאפ סטייט, מחפשת טבע ומרחבים. האבסורד הוא שעד אז חשבתי שאני ילדה עירונית, ופתאום הבנתי כמה אני ילדת טבע.

"העבודה לא הייתה מספיק מעניינת, והייתי קצת במצוקה. למזלי פנתה אליי חברה ששיווקה נדל"ן מחוץ לארה"ב, בהצעה לראיון עבודה במישיגן. זה היה בחודש יוני, שבו מישיגן מדהימה - יש מלא אגמים, הריחות של הצמחייה נהדרים. לא חשבתי פעמיים, ושכרתי דירה גדולה יחסית שנמצאת על אגם. היה לי חדר ספייר כדי שכשיבואו להתארח אצלי, יהיה לאנשים מקום. ממש שילמתי על עוד חדר בשביל זה, מלאת אופטימיות, ואף אחד לא בא לבקר אותי. באוקטובר אמרתי לחבר שאני מקווה שמתישהו בסופ"ש תצא השמש, והוא אמר 'לא תהיה שמש עד מרץ-אפריל'. זה שבר אותי, והחלטתי לעזוב".

בגיל 34 שוב חזרה לישראל, הפעם בתחושה שעליה לדייק את הרצון שלה. "לא כל כך ידעתי מה אני הולכת לעשות, ואז הגיע אליי חבר וסיפר שיש לו מיזם לחינוך והוא צריך עזרה. בהיותי פנויה, בשמחה התחלתי לעזור לו. תוך זמן קצר הפכתי שותפה, ומצאתי את עצמי ממנכלת במשרה מלאה את הסטארט-אפ 'אימרסיה'. זו הייתה פלטפורמה של לימוד שפות בעזרת מציאות מדומה, והתקבלנו לאקסלרטור.

במשך שנה וחצי היינו בבוט סטראפינג (לא משכנו משכורות), חזרתי לגור אצל ההורים, והאמת שזה היה אושר גדול לראות כמה הם שמחים שאני איתם. מנטלית הייתי ממש מוכנה לזה. אחרי שנה וחצי עברנו כולנו לגור בסיליקון ואלי, וחמישה חודשים מהנחיתה, מכרנו את החברה. זה היה וואו גדול".

לא משלמת מחיר

מה עשית אחרי האדרנלין של המכירה?

"הבנתי שזה סופי שנדבקתי בחיידק היזמות, שאני כנראה לא אוכל להוציא אותו מהוורידים שלי, ושיש לי מלא כוח ואנרגיה לעשות משהו חדש. בפועל הייתי ברווקות (מסטארט-אפים) חודש, ובזמן הזה הבנתי שאני רוצה נדל"ן או פיננסים. ואז משום מקום מרים אליי טלפון אורי (שהיום הוא השותף שלי), אומר ששמע שיש לי ניסיון בנדל"ן, וקובע איתי פגישה.

"ראיתי שהוא עובד על פלטפורמה שאני כבר לבד גלגלתי בראש, וזה היה הסימן, כי מה הסיכוי שזה יבוא משם? זה קרה בפברואר, ואני, לאורך כל חיי, כל שינוי שעשיתי היה בפברואר. שוב סימן. הבנו שאנחנו צריכים לנצל את ההזדמנות, וצירפנו את אביטל, שבהתחלה היה סקפטי, אבל אחרי שהסביר לנו למה אין סיכוי שזה יעבוד, חשב על זה לילה וצלצל למחרת שהוא בפנים".

לפני קצת יותר משנה הקימו את הסטארט-אפ ושלימוביץ' מודה שמאז סיגלה לעצמה כמה הרגלים רעים. "אני יכולה למצוא עצמי יושבת יום שלם מול המחשב, בלי תנועה, ויכולה לסיים את היום עם מיגרנה. את כל החוויות אני עוברת בישיבה, ואז כל הגב העליון שלי פשוט נתפס. פציעות מקצוע של מפרקים, ימים ארוכים מאוד, ואז אני הולכת בכוחות אחרונים הביתה".

את משלמת מחיר על הטוטאליות שלך?

"כל עוד אני רווקה ואין לי ילדים, אני לא משלמת מחיר. כרגע אני רק זוכה בפירות, אולי זה בגלל שאני עדיין בשלב שאני מאוהבת במיזם, חושבת עליו במקלחת, במונית, בכל מקום".

היו רגעים שבהם אמרת לעצמך, 'איך בא לי שיהיה פה מישהו לשמוח איתי'?

"לא. זה בסדר להגיד את האמת, נכון? אולי זה בגלל המשפחות שלי. הבית הסובייטי תומך עם חיוך בעיניים, הם נותנים תחושת ביטחון שהכול טוב, שסומכים על הבחירות שלי. אמנם לא נהוג להגיד 'כל הכבוד', אבל אני יודעת שהם לגמרי מאחוריי. והבית השני, שיש לי שם שלושה אחים, הוא יותר בטמפרמנט ישראלי".

מה עם ספקות, זה משהו שאת מכירה?

"היו ספקות, אבל היה בזה את כל האלמנטים. הפאזל מתמלא בכל החלקים שרציתי. זיהיתי את המגמות הנכונות. כשאני מאמינה בדבר לחלוטין, אני משקיעה בזה מהבוקר עד הלילה. חושבת עליו בכל מקום. זה הילד שלי, אני לגמרי איתו ושלו".