שנת אפס-אפס

היסטוריונים מתקוממים מפעם לפעם נגד שרירותיותו של לוח השנה. המאה ה-18? המאה ה-19? המאה ה-20? מדוע עלינו להעמיד פנים שהחלוקה הזו מציינת תקופות מוגדרות, וגורל של דלעת מזומן למי שלא הספיקו לצאת מן המאה הקודמת לפני שהאורלוגין צלצל 00?

הכתיבה ההיסטורית משופעת אפוא מושגים כמו "המאה ה-19 הארוכה", או "המאה ה-20 הקצרה", ללמדנו שה-19, בתור רצף עם ראשית ועם אחרית, התחילה עוד לפני 1800 והסתיימה הרבה לאחר 1900. כיוצא בזה, המאה ה-20 התחילה, לשיטתם של מספר היסטוריונים, ב-1914, והסתיימה ב-1989.

זמן ההתחלה של "המאה ה-20 הקצרה" הוא מלחמת העולם הראשונה. זה כמעט מובן מאליו. בארבע שנותיה, המלחמה ההיא התחילה להרוס את הסדר הגלובלי. ההריסה תושלם רבע מאה אחר כך, באמצעות מלחמת העולם השנייה, שלא הייתה ניטשת, ובוודאי לא הייתה "שנייה", אלמלא החליטה אירופה לנסות ולהתאבד ב-1914.

השבוע אנחנו מציינים את יום השנה המאה למאורע הרה-הגורל הראשון של מלחמת העולם הראשונה. אפשר לומר עליו שהוא היה מהלך הפתיחה של המאה ה-20 הקצרה. במידה לא מעטה, השבוע לפני מאה שנה התחיל להיוולד עולמנו. ב-8 במארס 1917 התחילה ההתקוממות העממית בפטרוגרד (זה היה השם ה"פטריוטי", הלא-גרמני, שניתן אז לפטרבורג). בתוך 10 ימים התמוטט המשטר, שהפך את רוסיה לאימפריה היבשתית הגדולה ביותר בדברי ימי האדם, והעניק לה יציבות יחסית זה 300 שנה: קיסרותו של בית רומנוב.

סדרה דרמטית להפליא של מאורעות התחילה בימים ההם: ממשלה פרלמנטרית זמנית הבטיחה בחירות חדשות - אבל ניסתה להשאיר את רוסיה במלחמה, לצד צרפת ובריטניה. אבל רוסיה עמדה בעיצומה של התמוטטות, צבאית וכלכלית. שמונה חודשים אחר כך ימרוד השמאל הרדיקלי בממשלה הזמנית, ויוציא את רוסיה מן המלחמה. התקוממותו תבשר את הרודנות הקומוניסטית, שתחזיק בשלטון שבעים שנה ויותר.

העלייה הרדיקלית ביותר

ההפיכה הבולשביקית של נובמבר 1917 תצית מלחמת אזרחים איומה, שתשתולל שנתיים, ותשפיע על עתיד אירופה - וגם על עתיד יהודיה. במלחמה ההיא נרצחו עשרות אלפי יהודים. מאות קהילות יהודיות עתיקות חרבו. המונים מיהודי רוסיה יימלטו ממנה.

רק חלק קטן מאוד יגיעו לארץ ישראל, אבל בין המגיעים יהיו נפילים כמו יוסף טרומפלדור ופינחס רוטנברג. תיאטרון הבימה כנראה לא היה מגיע לתל אביב אלמלא המהפכה. חיים נחמן ביאליק לא היה עוזב את אודסה ב-1921, שם את פעמיו לברלין, ומגיע לבסוף לתל אביב. העלייה השלישית, הרדיקלית מכל העליות, עמדה בסימן המהפכה הרוסית. מחלציה צמח השמאל הציוני הסוציאליסטי, ולזכותה נזקפות צורות התיישבות כמו הקבוצה ומשק העובדים. קו ישר עובר בינה ובין הפלמ"ח ואפילו הנח"ל.

זרעי הפורענות

מאורעות מארס 1917 נודעו בשם "מהפכת פברואר", מפני שברוסיה עדיין היה נהוג אז הלוח היוליאני, הישן. הוא פיגר בערך בשבועיים אחר הלוח הגרגוריאני, שבו השתמש שאר העולם. המהפכה הבולשביקית היא ששמה קץ ליוליאני גם ברוסיה - אבל היא עצמה נטלה את השם "מהפכת אוקטובר", אף כי התרחשה בנובמבר הגרגוריאני.

זרעי הפורענות של המאה ה-20 היו זרועים לכל אורכה של 1917, בראש ובראשונה אלימות פוליטית קיצונית. בשנה ההיא נכשל מעיקרו הניסיון לתקן את מהלך ההיסטוריה הרוסית באמצעות בריאה של מוסדות חדשים וכתיבה של חוקה דמוקרטית.

את הבוז המהפכני לתהליך הדמוקרטי הצליחה רוסיה להנחיל לארצות גדולות וקטנות, קרובות ורחוקות. ב-1917 התחיל להתהוות המשטר החד-מפלגתי הראשון בזמננו, מבוא לשיטה הטוטליטרית. לא רק שמאל קיצוני אלא גם ימין קיצוני ילמדו מניסיונה של רוסיה. אלימות פוליטית עצומת ממדים ינקה משורשים רוסיים, והתפשטה על פני חלקים עצומים של העולם.

מדהים למדי, ש-100 שנה לאחר המהפכה הרוסית, שאלת רוסיה מוסיפה ונשאלת, ללא תשובה מניחה את הדעת. האם רוסיה עדיין "זקוקה למגלב", כפי שנהגה להגיד אלכסנדרה, רעייתו של הצאר האחרון? זאת אומרת, האם היא תלויה לקיומה באיש חזק, שיאכוף את רצונו עליה? היש משהו במזג הרוסי ובתרבות הרוסית המקשה על התפתחותם של ערכים החיוניים לדמוקרטיה?

לרוע המזל, אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו של מחזור שלישי של אוטוקרטיה רוסית. נראה שכל מחזור לומד משגיאות קודמיו, כדי להאריך את אחיזתו בשלטון. בין מחזור למחזור משתררת ציפייה לנרמול רוסיה. היא נכזבת בתוך כמה חודשים (1917), או בתוך כמה שנים (1991). רוסיה המסרבת להתנרמל מסגלת לעצמה איבה פעילה ומרירה כלפי העולם החיצון.

קיסר אבסולוטי, מזכיר כללי של המפלגה הקומוניסטית ונשיא הפדרציה חלוקים בשאלות של מטרה, אבל מוצאים הסכמה רחבה בשאלות של אמצעים.

ציוני הדרך

הלוח של 2017 מזמין אוסף מרשים של ציוני דרך: לא רק מאה שנה להתמוטטות רוסיה, אלא גם להופעת ארצות הברית כמעצמת-על בשדות הקטל של אירופה, לקרב על ארץ ישראל וכניסת אלנבי לירושלים, להצהרת בלפור; 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון, 80 שנה לתוכנית החלוקה הראשונה של ארץ ישראל (ועדת פיל); 75 שנה לניסיון הכמעט מוצלח של היטלר לכבוש את המזרח התיכון; 70 שנה להחלטת האו"ם לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל; 50 שנה למלחמת ששת הימים; 40 שנה למהפך שהעתיק את מרכז הכובד של הפוליטיקה הישראלית ימינה; 25 שנה למהפך הנגדי, הקצר והגורלי, שהעלה את יצחק רבין לשלטון ופתח את פרק אוסלו.

ימי השנה האלה יעסיקו את הטור הזה בחודשים הבאים, ויעניקו לו רישיון זמני להימלט פה ושם מן העיסוק בהווה.