כורות בורות

בדרך כלל לא אומרים לילדות דברים שאומרים לילדים בנים, למשל "תהיי קשוחה", "אל תבכי", "אל תתני לאף אחד לנצל אותך". אבל לוייס פרנקל, ד"ר לקריירה ומחברת הספר "בנות נחמדות לא מקבלות את המשרד הפינתי", חושבת שהגיע הזמן להפסיק להאשים את העולם ביחס המפלה.

לדעתה, צריך שניים לטנגו: זו לא רק החברה הגברית - אלא הנשים בעצמן שמשתפות פעולה עם ההתנהגות המפלה, ופועלות בדרכים תרבותיות סטריאוטיפיות מושרשות. כך הן מחבלות במו ידיהן בקריירה שלהן ובפוטנציאל ההשתכרות שלהן.

פרנקל מדברת בעיקר על העובדה שנשים מתנהגות בנחמדוּת יתרה. היא לא חושבת שאנשים לא צריכים להיות נחמדים, ועם כך אני הראשונה להסכים עמה, אבל היא טוענת שנחמדות של אדם שבאה על חשבון היכולת לבקש באסרטיביות ובנחרצות את מה שהוא רוצה וצריך - היא נחמדות יתר, והיא הרסנית למי שרוצה לא רק לעבוד קשה אלא גם להתקדם, להוביל, לבלוט ולהנהיג.

מתאמצות למצוא חן בעיני אחרים

ומה זה אומר "להיות נחמדה מדי"? פרנקל טוענת כי קודם כל נחמדות-היתר באה לידי ביטוי במאמצים המופגנים של נשים למצוא חן בעיני אחרים. למשל, לא להיות עקשנית, חוצפנית או מרדנית. להסכים עם אחרים, לרצות אותם, להימנע מביקורת.

את המאמצים הללו עושות נשים, למשל, על ידי התנסחות מהוססת שלא מכלילה או פוגעת באיש, ולא נשמעת תקיפה וישירה מדי. עם מילים כמו "אולי", "יתכן", "עלול", "בערך" ו"סוג של", ועם ריבוי בקשות לקבלת רשות לְדַבֵּר. כך הן אולי לא מסתבכות עם איש, אבל הן גם ממחישות את חוסר הביטחון שלהן, ומשדרות פאסיביות.

פרנקל מצאה כי חוסר-הביטחון והפאסיביות הללו בולטים גם בהתנהגויות אחרות. למשל, נטייתן של מנהלות לחכות שיקראו להן להצטרף לישיבות הנהלה שיש בהן רוב גברי - במקום להצטרף ביוזמתן ולדרוס את רגלן. ואם לא די בכך, טוענת פרנקל, אז כשהן כבר נוכחות בישיבות שיש בהן רוב גברי, הן ממעטות להביע דעה.

אוספות חוות דעת לפני שמחליטות

נחמדות-היתר מתבטאת לטענת פרנקל גם בנטיית נשים לקבל החלטות רק אחרי שהן אוספות מהסובבים אותן את חוות דעתם. במקום לקבל החלטה בעצמן, הן מתאמצות להגיע לקונצנזוס - מצב שבו כמעט איש לא יוכל להתווכח עמו או להתנגד לו, ושבמסגרתו כולם יהיו מרוצים.

פרנקל כמובן טוענת שנשים צריכות להפסיק לחשוש להניח את דעתן על השולחן. להפסיק לפחד שאחרים לא יהיו מרוצים או יחשבו עליהן מחשבות שליליות. הרי הסכמת רוב על סוגיה מקצועית ממש לא מבטיחה כי הבחירה תהיה מוצלחת מבחינה עסקית.

היי, אישה, תהיי גבר

כשמציעים לאישה "להתנהג כמו גבר" זה מעצבן, מקטין ומצמצם, ויתכן שזה בדיוק מה שעולה ממשנתה של פרנקל. אבל פרנקל היא לא היחידה. מחקרים רבים, וביניהם המחקר של הפסיכולוגית אן מארי ראיין ממישיגן, מראים כי ככל שאישה מפגינה התנהגויות "גבריות" טיפוסיות - כך עולים סיכוייה להתקדם במעמדה ובשכרה.

וזה אומר שכבר מנקודת המפגש הראשונה עם מעסיקים צריכות נשים שרוצות בכך להמחיש את יכולתן להיות "one of the guys" ולשחק במגרש של הגברים ועם הכלים שלהם: יותר אסרטיביות, עצמאות ומוכוונוּת להישגים, פחות חום, תמיכה וחיבה. זאת כמובן תוך הבנה שיתכן שתהיינה פחות אהודות בשל כך.

מבולבלות?

יש שיגידו שההתנהגות ה"גברית" של נשים שרוצות להצליח היא לא הפתרון, מפני שהן עלולות להיתפס כאגרסיביות וכמתאמצות מאמץ יתר, וכן מפני שהדבר מסיר את האחריות מכתפי הרוב הגברי והחברה כולה.

אולם אני כאן בשם היעילוּת, ולכן אגיד: בואו נהיה חכמות. במקום בפאסיביות או בדרך המנוגדת לה, האגרסיבית, נהיה אפקטיביות ואסרטיביות: ניזום ונוביל את עצמנו ליעדינו, אך בדרך השמורה לנו. בכבוד, בעוצמה ובנועם.

ובל נשכח את היתרונות העצומים שטמונים בנו, כנשים, בעבודה. לא חסרים מחקרים שמראים שאנחנו אפקטיביות לפחות כמו הגברים כמנהיגות, אם לא יותר; שאנחנו מוסריות יותר בתהליך קבלת החלטות; וככלל, ש מגוון מגדרי משתלם לארגון הרבה יותר מאשר מצבים של שליטה גברית.

יעל מהודר היא יועצת ארגונית וכותבת הספר "המועמד הנבחר". מאמר מיועד להעשרה, אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליו ככזה. לקשר עם יעל: בפייסבוק או באתר.