איחוד הרשויות: "תכנון עירוני ולא אזורי זה בזבוז משווע"

"בדנמרק היו 270 רשויות מקומיות, פחות או יותר כמו אצלנו (לנו יש 257 רשויות מקומיות), והם צמצמו את זה ל-90 רשויות מקומיות. ביפן בתוך כמה שנים הורידו את מספר הרשויות המקומיות בחצי. המגמה היום בעולם היא לאחד רשויות", כך מדגיש עו"ד בני וקנין, יו"ר הוועדה לאיחוד תל-אביב ובת-ים וראש עיריית אשקלון לשעבר. "זה מתרחש בדנמרק, באוסטרליה, ביפן, באירלנד, בווילס ובעוד עשרות מדינות".

עם זאת, למרות ההמלצה של הוועדה לאחד בין שתי הערים, וקנין מודה כי אין הרבה איחודים של שתי ערים גדולות בעולם. "בת"א יש כיום 450-500 אלף תושבים ובבת-ים כ-140 אלף תושבים. הבעיה של בת-ים היא שהיא כלואה בתוך 7,000 דונם, זה תחום השיפוט שלה. אפקטיבית זה פחות מ-6,000 דונם. לבת-ים אין לאן להתרחב". ההוצאה לנפש על תושבי תל-אביב היא למעלה מפי שניים בכל פרמטר בהשוואה לבת-ים. לכן, אם יאוחדו הערים, "רמת החיים של תושבי בת-ים תעלה בצורה בלתי רגילה", מציין וקנין.

"עיריית תל-אביב רוצה שבת-ים תהיה עוד שכונה בתל-אביב", אומר אופיר פינס, ראש המכון לשלטון מקומי באוניברסיטת ת"א ושר הפנים לשעבר. "הכוונה היא שבת-ים מרגע האיחוד תהיה חלק מתל-אביב. יהיו לה נציגים במועצת העיר, אבל לא יהיו שתי מועצות עיר. בת-ים לא רוצה את זה. היא רוצה לשמור על מועצת העיר שלה ועל ראש העיר שלה, ולהיות במעין קונפדרציה עם תל-אביב, ושבראש הקונפדרציה יהיה ראש עיר שהוא לא ראש עיריית תל-אביב".

פינס אמנם תומך באיחוד, אך חושב שיש להתנות אותו בקיום משאל תושבים בשתי הערים. הוא מציין כי ברוב המדינות בעולם יש שלטון אזורי, שהוא שכבה בין השלטון המקומי לשלטון הארצי, אך בישראל זה לא כך. "בתפיסה המוניציפלית של ישראל אין ממד אזורי, משום שהיתה תחושה שהמדינה קטנה ואין צורך בתפיסה אזורית או בעוד דרג ביניים. אבל בשנים האחרונות חל שינוי. במשרד הפנים יצרו את האשכולות האזוריים בגליל ובנגב, מתוך מחשבה שבפריפריה צריך לנסות לייצר יתרון לגודל, ולייצר משהו שיצליח להתחרות בתחומי התשתיות, התכנון, הבנייה וכדומה. האשכולות האזוריים נבנו בגישה וולנטרית, כלומר רשות מקומית בצפון יכולה להצטרף לנושא מסוים ולא להצטרף לנושאים אחרים. עוד מוקדם מדי לקבוע אם זו הצלחה או לא.

"יש תחושה אמיתית שאין ראייה מטרופולינית, שמדברת קודם כל על תכנון משותף של קרקע לבנייה, למגורים, לתעשייה ולמסחר; על שיתוף תרבות וספורט. שימושי הקרקע הם קריטיים כי זאת מדינה שהמשאב הכי יקר שלה והכי מצומצם שלה זה הקרקע. העובדה שהקרקע היום לא מתוכננת על בסיס אזורי אלא על בסיס עירוני - זה בזבוז משאבים משווע על פי כל הגדרה. נכון שיש ועדות מחוזיות אבל הן מתקשות מאוד לתכלל את הצרכים האזוריים משום שכולם מושכים את השמיכה לאן שהם רוצים".

"כל ראש עיר מסתכל על אמות המידה שלו הקטנות", טוען ארנון גלעדי, יו"ר איגודן והמשנה לראש עיריית ת"א-יפו. "נכון שהוא צריך לדאוג בראש ובראשונה לתושבים שלו, אבל הוא צריך להסתכל בראייה קצת יותר מרחבית, וכך לחסוך במשאבים. צריך לעשות איחוד רשויות. קחו את הקריות לדוגמא. יש חמישה-שישה ראשי ערים, כל אחד עם מנגנון משלו, ערים שחלקן לא גדול מגני תקווה, עם רחובות זה בתוך זה, וגם סמוכים לחיפה. זה לא הגיוני על תא שטח קטן כזה.

"אתן עוד דוגמא: תל-אביב הקימה וחידשה את היכל התרבות. למה מטר ממנה צריך להיות לבת-ים היכל תרבות? למה לגבעתיים צריך להיות גם היכל תרבות? למה צריכים להיות איצטדיונים בארבע ערים שזורות זו בזו? נושא בקעת אונו הוא בדיחה. עכשיו לאור יהודה יש אוניברסיטה, לקרית אונו יש אוניברסיטה ועוד מעט לסביון תהיה אוניברסיטה?! אין שום סיבה שהיישובים הקטנים בבקעת אונו למשל, שכולם עם אוכלוסייה זהה כמעט ברמה סוציואקונומית, לא יהיו תחת רשות אחת ושתשתיות תאוחדנה".

ליזי דלריצ'ה, ראש מועצת גני תקווה, חושבת הפוך: "בהיבט של התושב זה קטסטרופה לאחד רשויות", טוענת דלריצ'ה. "לכל יישוב יש צביון משלו ויש ייחוד משלו. יש מקום לשיתופי פעולה בין רשויות ולחשיבה משותפת על תשתיות, צריך להגדיר מה המטרות - שיתופי פעולה בתחבורה, בחירום, תאגידי מים, בביוב, בכל מה שצריך, אבל לתושבים יש תחושת שייכות מאוד גדולה ליישוב שבו הם חיים".

לטענת דלריצ'ה, אין צורך באיחוד רשויות כדי לחסוך בעלויות כוח אדם, אלא אפשר לבטל את כל משרות סגני ראשי הרשויות בשכר. "אין לי סגנים בשכר כי אין לי כסף לכך ואני גם לא צריכה אותם. בגני תקווה ראש הרשות הוא שמקבל את כל האחריות ואת כל ההחלטות והוא זה שרב עם השרים. יש כל כך הרבה ניכור בין האזרח לבין הממשלה שמה שעומד באמצע זה ראש הרשות. באים אלינו עם הרבה מאוד בעיות ובמסגרת השלטון המקומי אנחנו יכולים לתקן הרבה מאוד ליקויים".

היתרון של הקטנות

ד"ר יואב לרמן, שותף בחברת פלאנט לתכנון ערים, מספר שיש יתרון לרשויות קטנות במהירות קבלת ההחלטות, אך יש גם חיסרון גדול והוא ש"עוצמת ההחלטה שניתן לקבל היא קטנה ובדרך כלל אני עוזר לראש העיר לריב עם משרד התחבורה ומשרד הפנים ומי שצריך, כי הוא באמת קטן מולם".

לדבריו, הברדק הישראלי של ריבוי רשויות הוא דווקא שכיח בעולם. "פריז רק ב-2016 יצרה מועצה מטרופולינית של 210 רשויות. זה ברדק מוחלט ואנחנו בדרך לשם. אנחנו במצב מאוד דומה ללוס אנג'לס, ששם יש 12 מיליון איש ו-90 רשויות. מה שלא עובד בטווח הארוך זה התכנון. למשל נת"ע, שהיא חברה לאומית עם המון כוח, צריכה בכל עיר שבה היא עובדת להתמודד עם ראש העירייה. משבר הדיור ומשברים אחרים, רק יחריפו. חייבים להאציל סמכויות לרשות המקומית והאזורית".

הבעיה של בת-ים מאוד נפוצה, מדגיש לרמן, "זאת רשות שבגלל מיקום פיזי במטרופולין לא יכולה לתחזק את עצמה כלכלית. היא לא תגיע לזה לעולם. אין לה שום סיכוי. הבור רק יעמיק. בת-ים, רמת גן, גבעתיים, בני ברק וחולון נושאות בנטל של המגורים, ותל-אביב נושאת בנטל של המשרדים. הבעיה של בת-ים חוזרת על עצמה בגבעתיים, רק ששם יש מעמד סוציואקונומי גבוה ופחות מרגישים את הבעיה. זה גם חוזר על עצמו בקצה המטרופולין, בראש העין, שכבר היתה בוועדה קרואה".

"אנחנו עומדים במדינת ישראל בפני אתגרים ששום מדינה ב-OECD לא עומדת בפניהם, במיוחד בנושא אוכלוסייה", אומר ערן רולס, יו"ר מרכז הבנייה הישראלי. "בשנת 2050 יחיו פה קרוב ל-20 מיליון איש. זה נתון שלצערי מקבלי ההחלטות בשלטון המרכזי והמוניציפלי לא ערוכים אליו. אנחנו במקום אפס מבחינת תחבורה. בשביל להתמודד עם כל האתגרים האלה אנחנו חייבים לצמצם רשויות. רמת החיים של האזרח תעלה והוא יקבל שירותים יותר טובים. ברגע שיהיה פה צמצום של כמות העובדים ברשויות ויהיה למשל מנהל תרבות אחד, מנהל חינוך אחד ומנהל שאחראי על השפ"ע לכמה רשויות נחסוך כסף והוא ילך לטובת האזרח".

גלעדי סיכם את הדיון: הממשלה חייבת להוביל בצורה מושכלת את איחוד הרשויות. לא להסתפק בתל-אביב ובת-ים, אלא לשחרר את הערים הקטנות, חסרות המשמעות וחסרות התקציבים, ולתת לתושביהן אפשרות להתפתח ולקבל מגוון שירותים איכותי במסגרת רשויות גדולות".