טלפון נייד על דוכן העדים: תרומת הסמארטפונים לדיני הראיות

בין השופטים בישראל, וגם בין עורכי הדין, קיימות שתי אסכולות המתנגשות זו בזו לעתים קרובות: האחת - זו שדוגלת בכך שאת הדין יש ליישם ככתבו וכלשונו, גם כאשר הדבר מוביל לאי-צדק. האחרת - שדוגלת בכך שלצד תפקידו של בית המשפט לעשות משפט, עליו למצוא את הדרך לשלב בין הדין לבין הצדק. שלפעמים עליו "לעקם" את הדין מטעמים של צדק.

בחירה בגישה הראשונה מחזקת את הוודאות בתוצאות ההליך המשפטי. בחירה בגישה השנייה מחזקת את תחושת האמון במערכת המשפט, אשר רבים סבורים, בטעות, כי תפקידה לעשות צדק.

שופט בית משפט השלום בתל-אביב, עדי הדר, הוציא לאחרונה תחת ידיו פסק דין, אשר בו הוא שם את הדגש על יישומו של הדין, חרף זאת שלדידו הנתבע, שזכה בדין, היה שותף ל"קנוניה" שמטרתה הייתה לפטור אותו בבוא העת מחבות.

פסק הדין ניתן בעניינו של שטר חוב, שסכומו כ-2.5 מיליון שקל, שאחזה בידיה "נגה גלידות שותפות מוגבלת" (נסטלה). לצד חתימות עושי השטר, הוא נשא חתימות של 3 ערבים, ובהן את חתימתו של ארז נחום, אשר נחזתה להיחתם בפני אודי לוי, שאימת אותה על-גבי השטר.

נסטלה הגישה בקשה לביצוע השטר, ונחום הגיש התנגדות. הוא טען כי מעולם לא חתם על השטר, וכי חתימתו זויפה.

לבית המשפט הוגשו חוות-דעת גרפולוגיות מטעמם של שני הצדדים וכן חוות-דעת של מומחית לכתב-יד שמונתה על-ידי בית המשפט. השופט הדר לא הסתפק בכך, ולאור טענתו של נחום, שלפיה הוא לא חתם על השטר בפני לוי, הורה על המצאתם לו של דוחות איכון של הטלפונים הניידים של נחום ושל לוי, במועד שעל-פי השטר נחתמה חתימת הערבות של נחום בפני לוי.

דוח האיכון של לוי הצביע על כך שהוא לא נכח במקום ובזמן שבו הוא העיד כי החתים את נחום.

חרף ממצאי האיכון, בא-כוחה של נסטלה, עו"ד יעקב שפיגלמן, טען כי רשת צפופה של ראיות, לרבות חוות-דעת של מומחה לכתב-יד, תומכת בעמדה שלפיה נחום הוא שחתם כערב על השטר, וכי גרסתו של נחום, לפיה חתימתו זויפה, "קרסה קולוסלית".

הוא הוסיף וטען כי אין כל משקל ראייתי לפלטי האיכון שהוצגו בפני בית המשפט, וכי גם לו תאמר שיש להם משקל, הרי הם לא סותרים את האפשרות שנחום ולוי אכן נפגשו.

פרקליטו של נחום, עו"ד אודי בר-עם, הסב את תשומת-הלב לכך שהמומחית מטעם בית המשפט קבעה בחוות-דעתה כי "קיימת סבירות" בלבד לכך שנחום חתם על שטר החוב. הוא חלק על הביקורת שהשמיע עמיתו על ממצאי האיכון.

"כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך", פצח הדר, "על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אומנם חתימת הנתבע". הוא סקר את 3 הדרכים העיקריות שבהן ניתן להוכיח כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת - באמצעות עדות ישירה; השנייה - באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה, שאין מחלוקת שהיא חתימתו של הנתבע; השלישית - על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב-היד או החתימה השנויים במחלוקת.

"אין סיבה שלא לקבל את ממצאי האיכון"

הדר קבע כי המומחה מטעם נסטלה העלה את האפשרות הסבירה, שלפיה נחום ביצע "זיוף עצמי", היינו, שבעת החתימה הוא שרבט חתימה שונה משלו, על-מנת שבעתיד יוכל לטעון לזיוף. נחום העמיד חוות-דעת ששללה אפשרות זו.

המומחית מטעם בית המשפט, פנינה אריאלי, קבעה כי קיימת סבירות בלבד שנחום אכן חתם על השטר. קביעתה עומדת בדיוק בתווך בין "ודאות מוחלטת" ו"סבירות גבוהה" לבין "קיימות אינדיקציות ל... ואין מסקנה החלטית (מצב שקול)".

"לנוכח הגרסאות הסותרות ודרגת חוזק המסקנה אליה הגיעה המומחית מטעם בית המשפט, ובשים לב שמסקנה כי פלוני זייף את חתימתו מורכבת יותר מאשר המסקנה כי פלוני הוא זה שחתם על מסמך, בית המשפט בחן בתום שמיעת עדי התובעת וחקירת המומחית מטעם בית המשפט דרך נוספת, והיא בדיקת איכון", הטעים הדר.

הוא הסכים עם טענת נסטלה, שלפיה רק במקרים חריגים ביותר יסטה בית המשפט מחוות-דעת של מומחה שמונה על-ידו, אך קבע כי בית המשפט אינו חייב לאמץ את מסקנות חוות-הדעת של המומחה מטעמו, "וסמכות ההכרעה לעולם נשארת בידי בית המשפט".

לדידו, אילו המומחית מטעם בית המשפט הייתה מגיעה למסקנה, אותה הייתה מדרגת בחוזקה גבוהה, ייתכן שהוא היה מסתפק בכך ואף מאמץ את דעתה, ללא צורך בבדיקת איכון. אלא שמעת שהתברר כי היא דירגה את מסקנתה כ"סבירות" בלבד, מצא הדר לאחוז באמצעים נוספים.

"אילולא ממצאי האיכון, די היה בחוות-הדעת כדי להטות את הכף לטובת התובעת במאזן ההסתברות", קבע הדר, "אולם... לנוכח ממצאי האיכון, בית המשפט מעדיף את המסקנה הנוספת שהינה סבירה, לפיה הנתבע לא חתם על השטר".

הדר קבע כי אינו מוציא מכלל אפשרות את זאת שהגם שחתימתו של נחום זויפה, הוא יודע היטב מי הזייפן (האצבע הופנתה לעבר אחיו של נחום). "התנהגותו והתנהגות האח באולם בית המשפט מלמדות כי אפשרות זו סבירה ביותר", הוסיף. "בית המשפט התרשם כי לנתבע הייתה סיבה, גם אם לא ראויה, לא להגיש תלונה, ככל שהוא יודע שאדם קרוב אליו מאוד הוא שחתם במקומו", כך הדר.

אלא שמאחר שנסטלה בחרה שלא לכלול בכתב התביעה את הטענה שנחום חב מכוח הרשאה, נטה הדר אל הצד הפורמלי-דווקני של הסקאלה.

כך הוא פנה לבחון את ממצאי האיכון של הטלפון הנייד של לוי. "הסיבה שדווקא עדות מר לוי עומדת לתובעת לרועץ, היא עדותו כי השטר נחתם על-ידי הנתבע בפניו במועד שצוין בשטר בשעת צהריים בגני התערוכה", קבע הדר. "תוצאות האיכון מלמדות כי עדותו של מר לוי אינה תואמת ראיות חיצוניות", הוסיף.

התברר כי בתאריך שציין לוי בשטר, הוא לא היה במשרדי נסטלה בגני התערוכה. על-פי הדר, אף לא ייתכן שבין המועדים שבהם אוכן לוי במקומות שונים, הוא הספיק לסור לגני התערוכה, ללא הטלפון הנייד שלו, להיפגש עם נחום, להחתימו על השטר ולשוב אל המקום בו הוא השאיר את הטלפון הנייד.

הדר "יירט" את "המתקפה-רבתי" כהגדרתו, שביצע פרקליטה של נסטלה על דוחות האיכון. בקשר לכך, הוא זקף לחובת נסטלה את העובדה שבמהלך הדיונים לא העלה בא-כוחה טענות בנוגע לאי-קבילותם. "הדין צועד לצד התפתחות הטכנולוגיה והמדע", הזכיר הדר. "כפי שה-DNA הפך במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת לראיה מרכזית, כך גם הטלפונים הניידים תרמו לדיני הראיות את היכולת לאתר מקום ממכשיר הטלפון הנייד בדיוק יחסית גבוה", כך הוא.

"אין סיבה שלא לקבל את ממצאי האיכון כפשוטם ולקבוע כי העד מטעם התובעת, בניגוד לעדותו, לא פגש בנתבע במועד שציין", חרץ הדר, וקבע כי נסטלה לא הרימה את הנטל להוכיח כי נחום הוא שחתם על השטר.

"בית המשפט מסכים עם התיאור של התובעת לגבי עדות הנתבע", הוסיף הדר וגילה את דעתו על נחום. "ייתכן שככל שהתובעת הייתה מבססת את התביעה השטרית הן על הטענה שהנתבע חתם והן על הטענה כי אם לא הוא חתם, הוא הרשה לאחר לחתום במקומו - היה מקום להסיק מעדותו כי הוא יודע מי חתם ומסיבות השמורות עמו ממלא פיו מים".

לאור התרשמותו השלילית מנחום, אשר "גם אם לא הוכח כי חתם על השטר, יודע היטב מי חתם עליו", ראה הדר שלא לחייב את נסטלה לשלם לו את הוצאותיו, וזאת למרות שהתביעה הנכבדה נגדו נדחתה (ת"א 9051-11-14).