"אנשים מדברים על לקפוץ מהגג ברוממה, והם מתכוונים לזה"

זה היה השבוע שבו ההכרה החלה באמת לחלחל, וחוק השידור הציבורי, שאושר אי-אז בקיץ 2014, הפך סוף-סוף למוחשי. רשות השידור - כך זה נראה, ועם הסייגים ההכרחיים על כך שבסיפור הזה, כפי שכבר למדנו, זה לא נגמר עד שזה נגמר - עומדת להיסגר.

הראשונים לבטא את התחושה הזאת היו עובדי רשות השידור, שיצאו בשורה של צעדי מחאה שצפויים רק להחריף. אחרי גלי הפרישה ההמוניים ויותר מ-400 איש שחתמו בתאגיד השידור החדש, מאות מעובדי הרשות, רבים מהם בני 45 ומעלה, עומדים למצוא את עצמם ללא עבודה בתחילת מאי, ולא חשוב מה עמדתכם ביחס לשידור הציבורי ולרפורמה - אי-אפשר להתכחש לכך שעבורם מדובר במהלומה קשה וכואבת.

מי שמלווה את המתרחש מפוזיציה ייחודית היא איטה גליקסברג, במאית בערוץ 1, שבחרה לתעד את התהליך שהיא וחבריה עוברים בשנים האחרונות במה שהפך לסדרה "היום זה אנחנו", שהפרק הראשון שלה ישודר בשבוע הבא בערוץ. זו בוודאי לא הפעם הראשונה שאנשי תקשורת הופכים ממסקרים למסוקרים, אבל הסיטואציה שבה היא נמצאת מציבה אותה בו-זמנית בשתי העמדות.

"כשיונה ויזנטל הגיע (לשעבר המנהל הזמני של רשות השידור, י"כ), הגשנו לו הצעה לתעד את התקופה הזאת. היה ברור שהיא עומדת להיות דרמטית, הרבה אנשים באי-ודאות, וההנחה הייתה שזה יהיה זמן קצר יותר", היא מספרת. "בעיני רוחי ראיתי סצנות של פינוי המערכת בשרונה (מערכת רשות השידור בתל-אביב, י"כ) ואנשים אורזים ובוכים ודברים כאלה, חשבתי שזה יהיה הדבר המיידי".

ויזנטל אישר ("זו הייתה תקופה שפתאום הכול היה אפשרי. כל הצעה שהבאנו, התגובה הייתה 'רק תעשו'"), והתיעוד יצא לדרך, אך די מהר נתקל במציאות הפתלתלה. תאריך היעד, 30 במארס 2015, נדחה, התקופה התארכה, ומה שהיה אמור להיות סרט חד-פעמי הפך לסדרה שמתוכננים לה 5 פרקים. אך כמו הגוף שהיא מתעדת, לא ברור איך ייראה הסוף שלה, ולא רק במובן של מה הוא יכלול - אלא אם בכלל ישודר.

שני הפרקים שכבר מוכנים לא רק מנגישים בצורה יפה וקולחת את תולדות השידור הציבורי הישראלי, אלא גם עומדים בצורה מעוררת כבוד במבחן הקשה - שכנראה יהפוך לקשה עוד יותר בפרקים הבאים - של תיעוד במבט מרוחק מספיק, שבניגוד לחשש לא טובע בים של הצדקה והאדרה עצמית.

הסדרה, וכך גם השיחה עם גליקסברג, עושים עוד דבר חשוב: הם מאלצים גם את מי שחושב שהמהלך של סגירת הרשות ופתיחת התאגיד מוצדק ומחויב המציאות - ושנפגעיו הם במקרה הטוב בגדר שבבים שלא הייתה ברירה אלא להתיז בתהליך כריתת העץ של רשות השידור, ששורשיו המסואבים הלכו והעמיקו - להתבונן מקרוב בנפגעי התהליך, במי שייוותרו בסופו בצד הדרך פגועים ומצולקים - ובחלק מהמקרים גם במצוקה כלכלית אמיתית.

"יוצרים הופכים לחסרי ביטחון תעסוקתי"

גליקסברג עצמה, שעובדת ברשות השידור מאז 1993 ומילאה שם שורה ארוכה של תפקידים, התקבלה לתאגיד השידור ותחל לעבוד שם ככתבת חדשות. בסיטואציה הזאת, מטבע הדברים היא לא ממהרת לחשוף מה היא חושבת על הגוף החדש. "גם בסרט אני לא מדברת על התאגיד. אני מדברת על מה שקרה לעובדי רשות השידור. אני נורא נזהרת".

אבל גם כך את העלבון - המשותף כנראה כמעט לכל עובדי רשות השידור, בין אם התקבלו לתאגיד ובין אם לא - קשה להחמיץ. האדישות כלפי גורלם, חוסר האמפתיה ואפילו השמחה לאיד - לא רק מצד הציבור הרחב, שממילא חלקים גדולים ממנו חשים ניכור כלפי התקשורת, אלא גם, ואולי בעיקר, מצד הברנז'ה והעיתונאים העמיתים - כואבות להם לא פחות מעצם הסגירה.

"אנשים פה עוברים גיהינום", היא אומרת. "יש איזו אטימות כלפי הכאב שלהם, אבל אלה אנשים כמו כל מגזר אחר. אנשים שקמים בבוקר, מגדלים ילדים, חוזרים הביתה, עובדים קשה. וכל הסיבוב של ההתעללות הזאת בהם - על מה? אנשי מקצוע משובחים, שנמצאים באמצע החיים שלהם, אנשים חרוצים, קיבלו תשובות שליליות מהתאגיד. וזה אחרי שבתחילת התהליך אמרו שצריך לנפות את הטובים מהרעים, והיו גם כאלה כמו בכל ארגון".

- ואתם לא מרגישים שזה מה שקרה? לא ניפו את הטובים מהרעים?

"לא. שמעתי כל יום על אנשים שלא התקבלו, והייתי בשוק. עורכי מהדורות משובחים, עורכי תוכניות, אנשים שעובדים קשה, אנשי מקצוע מעולים - לא התקבלו. וגם עובדי הרשות שכן התקבלו נמצאים שם במעמד נחות, איש מעובדי רשות השידור הוא לא מנהל".

- אולי הבאתם את זה על עצמכם? במהלך השנים האנשים הטובים ברשות התעלמו מכל השחיתות סביבם, ובסוף, אחרי עשורים, כל מי שעבד שם כבר נתפס כמישהו עם דנ"א בעייתי שעדיף להתרחק ממנו.

"אני חושבת שדווקא פה עובדים גילו אחריות מאוד גדולה. פנו למבקר המדינה שכתב דוחות, פנו למשטרה, ולא קרה עם זה כלום. זה חלק מהתסכול. רוב מה שאתם יודעים זה בגלל שעובדים ערניים ומוסריים דאגו להוציא את זה החוצה. ויש גבול לכמה עובדים מסוגל לעשות. עובד הוא עובד. תחשוב, אתה אחראי למה שעושים עובדים אחרים מימינך ומשמאלך?".

- אז אתם הייתם בסדר?

"לא, אני לא אומרת שאנחנו היינו בסדר. הסרט הוא מסע שנע בין חשבון-נפש. אני חושבת שבמקום לבוא לשפר את הצדדים שהיו לא בסדר ולפתור אותם, היה נוח לחולל באמצעותם מניפולציה כדי ליצור משהו אחר לטובת מי שרצה להרוויח. אני חושבת שזה מהלך ציני".

יש לא מעט עובדים ברשות השידור שבניסיון להסביר את השתלשלות העניינים הפוליטית שהביאה לסגירת הרשות וחרצה את גורלם, מרחיקים למחוזות של קשרי הון-שלטון, למשל בין פוליטיקאים לחברות הפקה, ולקונספירציות שלא ברור עד כמה הן מבוססות. גם גליקסברג משוכנעת כי הקרבות והפיתולים הפוליטיים שבהם חזינו בשנים האחרונות, מורכבים בהרבה ממה שנראה על פני השטח.

"מעורבים כאן הרבה אינטריגות ויחסי כוחות תת-קרקעיים ועסקים שאנחנו רואים רק את קצה הקרחון שלהם. אנחנו לא מבינים למה יש חברי כנסת שמאוד נלחמים על התאגיד, אנחנו לא יודעים את כל מפת האינטרסים".

- לפחות בישורת האחרונה היה די ברור שנתניהו והליכוד רוצים לסכל את התאגיד, ומולם כחלון והאופוזיציה תומכים בו.

"לא, ממש לא, זה לא נכון. דווקא בעניין הזה אין שמאל וימין. זה הרבה יותר מורכב מזה. יש כל מיני אינטרסים. אני חושבת שהאינטרסים הכלכליים יותר חזקים מהאינטרסים הפוליטיים. יש הרבה אינטרסים כלכליים, וההפקות שהולכות לצאת מהתאגיד זה המון כסף".

- ופוליטיקאים מחוברים לכסף הזה?

"אתה לא יודע שיש קשר בין הון לשלטון?".

- תאירי את עיניי.

"ברגע שכל ההפקות יוצאות לחברות הפקה, יש חברות הפקה שירוויחו הרבה כסף. ומבחינה חברתית כשהדגל הוא לצמצם משרות, חיסכון במשכורות, להוציא הרבה הפקות החוצה - המשמעות של זה היא שהרבה עובדים הם עובדים של 'היום תבוא, מחר תלך'; שהרבה עובדים במשק יעבדו יום כן יום לא, ואת הקופונים השמנים יגזרו חברות ההפקה המבוססות והמקושרות. יש משהו בשיטה הזאת שהופך אנשי יצירה ועיתונאים לחסרי ביטחון תעסוקתי, שיגיעו לגיל פנסיה עם כלום. זו לא בשורה גדולה".

- זו ביקורת ראויה, אבל היא יותר קשורה לאידאולוגיה כלכלית מוצהרת של הפרטה ופחות לקונספירציות של הון-שלטון.

"הכול קשור. יוצרים ועיתונאים יהיו חסרי ביטחון תעסוקתי. במקום שעובד יועסק בביטחון ויידע שהוא העורך של מהדורת אקטואליה יומית, הוא יצטרך להיות פרילנסר של חברת הפקה, שהיום קוראת לו, מחר לא קוראת לו, אולי מחר מבטלים איתה את החוזה. כמה עיתונאי יכול להיות חזק כשאין לו ביטחון תעסוקתי? זו בעיה מאוד עמוקה".

"חוסר אחריות כלפי חיים של אנשים"

גליקסברג קראה לסדרה "היום זה אנחנו", פרפרזה על הסיסמה של עובדי הרשות בהפגנות "היום זה אנחנו - מחר זה אתם".

- זו לא סיסמה קצת מנותקת? עם כל הכאב, תנאי הפרישה שמוצעים היום לעובדי הרשות הם משהו שאף אחד בשוק התקשורת לא מקבל. פיצויים מוגדלים, פנסיות גישור.

"היינו מעדיפים לא להיות מפוטרים ולא לקבל את ההטבות".

- ברור, אבל המצב שלכם הרבה יותר טוב משל מפוטרים אחרים בתקשורת.

"נו, אז מה?".

- אז לבוא ולהגיד לאנשים שמצבם הפוטנציאלי הרבה יותר רע משלכם, "היום אתם אדישים, אבל חכו מחר זה יגיע אליכם", זה מנותק מהמציאות. הלוואי שזה יגיע אליהם כמו שזה הגיע אליכם, מחכה להם משהו יותר גרוע.

"אדם בגיל 50 שפורש עם פנסיית גישור של 1,800 שקל או 2,300 שקל, גם אם הוא יקבל מענק חד-פעמי של 200 ומשהו אלף שקל לפני מסים, הוא אדם אבוד. הוא לא ימצא דרך לפרנס. זה אדם שחייו נגמרו.

"עכשיו, יש הבדל בין מגזר ציבורי למגזר פרטי. ב'היום זה אנחנו, מחר זה אתם' אני מדברת על קלות-הדעת שבה מעבירים חקיקה, שמשחקים בגורלות של אנשים בשביל להשיג כותרות פוליטיות, על חוסר הרצינות בהתנהגות של מקבלי ההחלטות, על חוסר האחריות כלפי חיים של אנשים.

"תראה, נורא קל להיכנס לדמגוגיה ולעימותים כאלה. יש כאן סיפור טרגי של אנשים שבחלקם הם לא מתאימים, והיה צריך למצוא להם פתרונות אחרים, וחלקם אנשים משובחים ומסורים מאוד, שכל חייהם זה מה שהם עשו, והם התמקצעו מאוד. למה האנשים האלה צריכים לא לעבוד בתחום שלהם, ולוקחים אנשים אחרים במקומם? למה הידע המקצועי שלהם צריך לרדת לטמיון?

"יש פה טרגדיה. עכשיו, באמת יכול להיות שזה הקושי של עיתונאים לסקר את זה, כי הם אומרים 'המצב שלנו עוד יותר גרוע'. אדרבא - בואו נדאג שכולנו נוכל לעבוד בתנאים של ביטחון תעסוקתי שיאפשר להשביח את העבודה שלנו. שנסתובב בגב זקוף ולא מבוהלים".

- שמת את עצמך כיוצרת במקום מאוד מורכב. כבמאית את צריכה חומרים דרמטיים, אבל בעצם המשמעות של חומרים כאלה היא להראות את הקולגות שלך במצבים לא פשוטים. בוכים, נשברים, מאבדים שליטה - הרי אלה החומרים שנחשבים "חזקים".

"שמרתי על כבודם. היכולת שלי להסתובב בין האנשים ולדעת מה קורה ולצלם אותם, חייבה אותי להיות זהירה פי שניים, למרות שתמיד אני זהירה בכבודם של אנשים. הייתי נאמנה לאמת, אבל שמרתי על כבודם של אנשים. זאת אומרת שאם אני יודעת בשלב המאוד משפיל של הראיונות לתאגיד על אנשים שלא התקבלו או שהתנהגו אליהם בצורה מסוימת - מי שלא רצה לספר לי, לא הבכתי אותו".

- ומצד שני את צריכה לספר את הסיפור כמו שהוא, והראיונות המשפילים הם חלק ממנו.

"לפי מה שאנשים הסכימו לספר - ככה יהיה הסיפור. אם אדם מוכן לעמוד מאחורי הסיפור ולספר אותו - זה יהיה. אנשים סיפרו לי דברים קשים מאוד. היה אצלנו סאונדמן שחטף התקף לב, והוא מספר לי על זה. מישהו אחר עבר התמוטטות ואמר 'אני לא מסוגל לדבר על זה', אז אין לי את זה בסדרה".

- היו סיטואציות שאנשים אמרו לך דברים למצלמה ואחר-כך התחרטו וביקשו להוריד?

"הרבה פעמים, כן".

- ובסרט תיעודי אחר לא בטוח שהיית מאפשרת את זה.

"האמת שדווקא כן. אני חושבת שבסיפור דוקומנטרי הדמויות הן שותפות שלך, אלה לא אנשים מושחתים שצריך לחשוף את שחיתותם".

- אבל יש איזו ציניות בכל עבודה וסיקור עיתונאי, כשהחיים של אנשים אחרים הם בשבילך "סיפור", ואתה עושה בהם שימוש, גם אם לא במובן הרע של המילה.

"אני קיבלת אמון וראיתי את עצמי כמישהי שצריכה לספר סיפור כשליחת ציבור, להיות נאמנה לאמת בצורה מוחלטת, לבחון אותה כל הזמן: האם היא לא לגמרי מוטה לצד שלנו, האם היא לא סוג של דמגוגיה, האם היא עומדת בקריטריונים עיתונאיים. אבל בגלל שאני מבפנים, אז היכולת לנהל דיון נוקב ופתוח בשאלה איפה אנחנו טעינו הייתה יותר גדולה. נאמרים שם גם דברים לא קלים שאף אחד מבחוץ לא היה יכול לגרום לאנשים לדבר כך. זו ביקורת שבאה מאהבה.

"הייתה לי מטרה שאף אחד לא יגיע יותר למקום שאנחנו הגענו אליו. באמת, אלה תהומות איומים. יש אנשים שאיימו בהתאבדות. עד היום יש אנשים שמדברים על לקפוץ מהגג ברוממה, והם מתכוונים לזה. אנשים התגרשו בתקופה הזאת, הם נפרדו מבני זוגם, כמות החולים אצלנו בגילאי 50, שאלה הגילאים הכי מפחידים (מבחינת הפיצויים והעתיד התעסוקתי, י"כ), היא בלי פרופורציה למה שקורה בגילאים האלה באוכלוסייה. התקפי לב והתמוטטויות. אנשים באמת במצבי מצוקה".

- ועדיין אנחנו לא יודעים איך זה ייגמר - לא הסדרה שלך, ולא התהליך שאותו היא מתארת.

"יש פה סיטואציה אכזרית מאוד. התאגיד מבקש אליו את העובדים שהוא בחר ב-1 באפריל, שזה הגיוני לשיטתו, זה אפילו פחות זמן ממה שדרוש. והמצב שנוצר הוא שעובדים שלא נבחרו לתאגיד, שיודעים שהם מפוטרים ואין להם עתיד, לא רק שצריכים להמשיך את השידורים עד 30 באפריל - הם צריכים לעשות את זה עם פחות כוח-אדם. זה לא אנושי. אף אחד לא נתן את הדעת על איך ייעשה המעבר הזה".

 רשות השידור - ציוני דרך