"כחלון, רוצה להוריד יוקר המחיה? לא דרך מחיר העגבניה"

העגבנייה היא הירק הפופולרי ביותר בישראל, אף שמבחינה בוטנית היא בכלל פרי. הבלבול הקטן והחביב הזה רק הופך בעיניי את העגבנייה לישראלית עוד יותר. כ-165 אלף טונה עגבניות מיוצרות בישראל בשנה וישראלי ממוצע צורך כ-25 קילוגרם עגבניות בשנה. הצריכה יציבה לאורך כל השנה מלבד שני שיאים - ראש השנה ופסח. עבור החקלאים, שעובדים כל השנה במתח רווחים נמוך עד אפסי, השיאים האלה הכרחיים על מנת לשרוד.

במעמדה הרם, העגבנייה היא לא רק אוכל - היא סמל, ויש שיאמרו אפילו פטיש. לפני כשנה וחצי, ערב חגי תשרי, פגע וירוס בעגבניות בישראל, גרם למחסור והקפיץ את המחירים עד לרמת ה-15 שקלים לקילו. האירוע הזה חרט צלקת בנפש הצרכן הישראלי הענוג, שמוכן (או מוכרח) לשלם מחירים מופקעים תמורת כל מוצר, הכרחי או מיותר ככל שיהיה, אבל כשנוגעים לו בעגבנייה הוא יוצא מדעתו. מאחר שאת הווירוס קשה להאשים, נפנו כולם להאשים את אלה שסבלו ממנו: החקלאים.

הפוליטיקאים שלנו, שכידוע רגישים עד מאוד להלך הרוח בציבור, שמעו את הזעקה, קפצו בשמחה על עגלת ההאשמות וניצלו את ההזדמנות. אף שהאירוע המדובר לא חזר מאז, הם הכריזו על פתיחת השוק לייבוא בחגים. לא רק עגבניות וירקות אחרים, גם דגים, פטם, בשר ולמעשה כמעט כל המוצרים. את חלקם, יש לציין ולהדגיש, צריך לייבא כי המחירים בישראל גבוהים. שמן זית למשל, יקר כאן ללא שום פרופורציה וכך גם דבש. אבל ירקות ורובם של הפירות? ישראל מייצרת בעצמה את הרוב המכריע של הצריכה ועונה על כל הביקושים.

מאז, ירדו המחירים במעט, אבל המרוויחים העיקריים לא היו הצרכנים אלא היבואנים ורשתות השיווק, שכמובן קשורים אלה באלה; קיבלו גם סחורה בזול וגם עוד שוט שאפשר לנפנף בו מול החקלאים - הרי מרבית הכסף שאנחנו משלמים, כבר ידוע, נמצא בפערי התיווך. ההוכחה נמצאת בלשון הצו שעליו חתם שר האוצר משה כחלון לפני כשלושה שבועות (בתיאום עם משרד החקלאות), המאפשר לייבא מגוון ירקות טריים ללא מכס בכמות כוללת של 60,000 טון (מתוך ייצור כללי של כמיליון טון בשנה) - וכל זאת, "ללא התניה של ההיצע בשוק המקומי".

חצי מהעגבניות בישראל גדלות בחבל אשכול, המשתרע ממשולש הגבולות ישראל-עזה-מצרים ועד לקיבוץ בארי. זו כנראה המועצה האזורית החקלאית ביותר בישראל. חקלאי אשכול נהנים בימים אלה מחבילת פינוק משתלמת: מצד אחד טפטוף רקטות מעזה, מצד שני טפטוף מסוג אחר תוצרת ממשלת ישראל. בתחילת השבוע נסעתי לבקר.

"ברוך הבא לגן עדן"

חבל אשכול הוא מקום זנוח ושכוח משהו. כ-10,000 אנשים חיים שם, רובם חקלאים, חלק גדול מהם מפוני סיני שהתיישבו באזור שכונה "חבל שלום" לפני 35 שנה. לא נעים לומר, אבל אם אתה לא גר שם - קשה לחשוב על סיבה להגיע. אין אטרקציות תיירותיות, מלבד שבועיים בשנה של פריחת כלניות; נחלים לא זורמים בו, הרים לא נישאים בו ויערות לא צומחים בו. הוא פשוט שם, מקסים בדרכו, אבל גם מרוחק וחדגוני.

אנחנו נוסעים בכבישים הריקים, נכנסים למושב דקל שנוסד בשנת 1982 על-ידי מפוני העיר ימית. דקל, כמו מושבים אחרים באזור - יש גם 14 קיבוצים, אבל הם לא נפגעו מההחלטה הנוכחית על הייבוא אז פסחתי עליהם - נראה קצת עזוב, בתים שאיש לא גר בהם וחממות שאיש לא מטפל בהן. מתוך 48 משפחות שהקימו אותו, רק חמש משפחות עוסקות עדיין בחקלאות.

"ברוך הבא לגן עדן", מברך אותנו אחי סיטבון, 38. אנחנו נוסעים במושב, לצד הבתים הנטושים נבנית גם הרחבה קטנה. עוברים ליד המוזיאון שהוקם לזכר פינוי ימית "הגדת חבל ימית" - האטרקציה היחידה שיש לדקל להציע, ולא מפתיע לגלות שהיא לא מושכת כמעט אף אחד. "פה זוכרים את השואה, את אברהם אבינו - וזהו", אומר סיטבון.

השטח של סיטבון - שמגדל 200 דונם של עגבניות - מסתיים במשולש הגבולות. אנחנו חונים וצופים על חאן יונס. "פה היינו יושבים ורואים את הקסאמים נופלים", אומר סיטבון, "בקרוב נראה עוד פעם".

- למה אתה חושב?

"רואה את הגדרות החדשות האלה? לפני כל מבצע מקימים פה גדרות".

אנחנו מטיילים בחממות של העגבניות וזה דבר יפה מאוד לראות: איך מטפלים בכל עגבנייה ועגבנייה, שותלים וגוזמים וקושרים בחוט שתצמח לגובה. "הכול פה טבעי", אומר סיטבון, "לא מרוסס, והכול עובר ביקורת של משרד החקלאות ולפי הסטנדרטים הכי גבוהים, זה גם לייצוא". אני קוטף עגבנייה אדומה מהשיח, מנגב בשרוול ונותן ביס. כמו לשתות חלב מהפרה, כמו לקחת ביצה מהלול או לנגוס בתפוח ישר מהעץ - לדברים האלה יש טעם אחר.

סיטבון, כמו חבריו, מתוסכל. "הביאו לי מתחרה שימכור בזול - זה כל הסיפור. אתה יודע מה? את אותו פטור ממכס שאתה נותן ליבואן - תן לי ואני אמכור בזול. הרי פערי התיווך זו הגניבה. הרשתות קונות בכמה שהן רוצות ומוכרות בכמה שבא להן. וזה בסדר - אבל את החקלאים מאשימים. אבל שמע, החקלאות תנצח בסוף, אני אומר לך. אבא שלי היה חקלאי בכיין, אני חקלאי בכיין וגם הילד שלי יהיה חקלאי בכיין. מה אפשר ללמוד מזה?".

- שאתם בכיינים?

"שאפשר לחיות מזה, וגם לא רע. עכשיו זו תקופה קשה כי לא ברור מה קורה, אבל החזקים ישרדו. אנחנו נשרוד. יש פה נשמה. יש פה חלוציות". עורבים חגים מעלינו בקרקורים רמים. אנחנו עוד לא מתים!, צועק להם סיטבון.

"אני עובד כמו חמור, ובסוף נותנים למישהו רישיון לייבא. זה לא שובר אותנו, אבל אתה יודע מה זה כן שובר? את רוח הקרב. אני יכול להילחם בהכול - במזג האוויר, במזיקים, בווירוסים, במה שאתה רוצה. אבל בהחלטה של פקידים אני לא יכול. הרי מה זה חקלאי: כל מה שיש לך זה תקוות, רק תקוות. 2 פיקים יש לי בשנה - ומיישרים לי אותם. אם זה ימשיך ככה עוד שנתיים-שלוש, הבנק לא ייתן לי אשראי, אני אסגור ומה אז? יביאו הכול מעזה? הכול ייבאו? זה נשמע לך הגיוני? 7,000 משפחות יאבדו פרנסה, וזה רק המעגל הראשון. יש מעגל שני ושלישי, ממובילים דרך קניינים, סוחרים ועוד. יש לי רגעי משבר, בטח, אבל גם בהם אני אומר - לא סוגר! אקח עוד הלוואה, ועוד אחת - בינתיים הבנקים מאמינים בי".

- יכול להיות שזה בגלל שאתם, חקלאי המושבים, לא עובדים יחד מול הרשתות וקל יותר לכופף אתכם?

"יש בזה משהו. אנחנו מתחרים וכל אחד עובד על השקל. אז גם אם נסכם להיות יחד ואז תבוא רשת לאחד מהחברים שלחוץ ותגיד לו זה המחיר וזהו - הוא ימכור. מה הוא יכול לעשות?".

האפליה ההפוכה של העגבנייה

אנחנו פוגשים את נעם אמיר ממושב ישע - רבע שעה נסיעה, בגוש צחר - שהוקם בשנת 1957 על-ידי קבוצת יהודים ממצרים שגורשו לישראל אחרי מבצע קדש. ברבות השנים, עזבו רובם את המושב ותושבים אחרים באו במקומם. אמיר וסיטבון חברים מכיתה א', החברים הכי טובים - הם קוראים זה לזה אשתי השנייה - אבל מתווכחים על כל דבר. "אם יש אפור, אנחנו נתווכח אם הוא יותר שחור או יותר לבן". לשניהם אצבעות של אנשים עובדים. עבות כנקניקיות, קשות כבאגטים משלשום, אפשר לשייף איתן משטחים. הם צרובי שמש וששים אלי שיחה. אחרי הכול, את רוב הימים הם מעבירים לבד, או עם תאילנדים.

אמיר, דור שלישי למגדלי עגבניות. "אני עובד מאז שאני זוכר את עצמי", הוא אומר. גם במושב ישע נטשו רוב התושבים את החקלאות. אמיר, שמייצר 2,000 טונה עגבניות בשנה, נפגע בשנה שעברה במיליון שקל וחצי מהייבוא נטול המכס.

"הייבוא זו פשוט סחורה פחות איכותית. בהרבה. עושים את זה רק בשביל לשבור אותנו. יש לי עכשיו מאה טון סחורה לקטוף, סחורה יפה וראויה. אני אקטוף, כמובן, אבל זה הכול בהפסד".

הם לא מצליחים להסכים על הסיבה לפיק בחגים. אמיר אומר שזה בגלל שיש יותר צריכה וסיטבון טוען בלהט שהסיבה היא כי לחגים קשה יותר לגדל עגבניות: לראש השנה צריך לשתול בשיא הקיץ ולפסח צריך לשתול בשיא החורף - לא העונות הטבעיות של העגבנייה. מה שמייקר את העלויות באופן דרסטי.

- אומרים עליכם שאתם מעלים את המחירים בכוונה לפני החגים.

אמיר: "אנחנו לא יכולים להגביל תוצרת ולהעלות מחיר. זה הדבר האחרון שאנחנו יכולים לעשות - כי כולנו מתחרים זה בזה".

סיטבון: "אבל התחרות העיקרית בינינו היא לא על כסף: היא מי מצליח לגדל סחורה טובה יותר".

אמיר: "אנחנו בארץ משלמים על הכול הרבה יותר יקר מבעולם: דירות, מכוניות, חשמל, דלק, מים - הכול. אבל העגבנייה - ורק העגבנייה - עומדת על אותו מחיר משנות ה-70 פחות או יותר. יש פה אפליה הפוכה של העגבנייה. המחיר האמיתי שלה צריך להיות 7 שקלים לקילו. לייצר עגבנייה עולה לנו פי 2.5 ממה שעלה לפני 10 שנים, אבל המחיר לצרכן לא עלה ברמות כאלה. לך בעולם ותראה: שם עגבניות וירקות יקרים יותר מפסטה מוכנה או אוכל קפוא, למשל. פה זו מגמה הפוכה לשוק העולמי".

"אם כחלון מוריד את המחיר בשקל לקילו - למשפחה זה מוזיל את החג בכמה? 20 שקל? לי זה נזק של מיליונים. אתה רוצה לעזור למשפחה? תוריד את השכר דירה. תוריד את הדלק. מה כבר עזרת למשפחה בחיסכון של כמה עשרות שקלים לחג? חיסכון שגם הוא נבלע ולא מורגש בתוך כלל ההוצאות?".

"והכי גרוע", אומר אמיר, "זה שזה מונע מאיתנו להדביק את קצב העלייה בצריכה, הוא עוצר את הצמיחה שלנו. לא שווה לנו לייצר. מה הטעם לבנות עוד חממה, תגיד לי אתה?".

"כל שנה נופלת עלינו גזירה אחרת", אומר סיטבון, "עם הכול אנחנו יכולים להתמודד, משלימים חוסרים, עובדים קשה, בלי סבסוד ובלי כלום. עכשיו יש לנו וירוס TOBAMO שפוגע בנו. נלחמים. הייבוא פשוט מגדיל לנו מאוד את הסיכון. תוסיף לזה את כל הקסאמים שנופלים - זהו, הרגת את הפריפריה. לא נתת לה סיכוי. אל תעזרו לנו. באמת, לא צריך. רק אל תפריעו".

אמיר: "אתה מגביל לי את הרווח - אז תפצה אותי בהפסדים. אני לא מבקש את זה, כן?, אבל אי-אפשר לגלח אותנו משני הצדדים. בחייאת. כשהעגבנייה בשקל לקילו, בשיא הקיץ, אף אחד לא אומר: החקלאים המסכנים מפסידים. לאף אחד לא אכפת. אבל כשהמחיר קופץ - ושוב, לא בגללנו - פתאום אנחנו גנבים ורשעים. אני לא צריך להרוויח יותר משקל לקילו, בסדר? למרות שהחגים הם בתקופות הכי קשות לגידול, אנחנו רוצים לייצר הכי הרבה ולמכור הכי הרבה. אבל כחלון ממנף את החקלאים בטורקיה במקום אותנו".

סיטבון: "בוא תחשוב רגע: אתה עוצר את הייצור המקומי ועובר ליבוא? בטווח הקצר אולי תשלם כמה שקלים פחות לקילו, אבל בטווח הארוך תשלם הרבה יותר. ייצור מקומי תמיד זול יותר וטוב יותר לטווח ארוך. אתה גורר את ישראל לתלות במדינות אחרות. ואם תהיה עוד מרמרה? לך תדע. למה להיות תלוי באחרים. מה שיש עכשיו - זה רק יהיה עוד יותר גרוע".

אמיר: "תחשוב עוד צוק איתן, אנא עארף. בקלות המחיר יגיע ל-25 שקלים. כשהחלטתי להיות חקלאי, התמונה הייתה ברורה פחות או יותר, ידעת את הכללים, הבנת את המשחק. הייבוא הזה רוצח אותנו, משנה את החוקים באמצע המשחק - אפילו לא בהפסקה של המחצית. כחלון יתחלף מחר, אבל הנזק יישאר לדורות.

"אל תבין לא נכון - החקלאים לא מתנגדים לייבוא. בכלל לא. אם המחיר יחצה את ה-10 שקלים לקילו, אפילו ברוטו - תייבא, בהחלט. אבל השנה אין מחסור ואין כלום. אין סיבה אמיתית".

- זה בדיוק מה שאומרים באוצר: אם אין סיבה אמיתית, אף אחד לא ייבא.

"הסיבה האמיתית לייבא היא להוריד אותנו על הברכיים, לא הבנת?".

עגבנייה עם כתר

משפחה ישראלית ממוצעת משליכה לאשפה מדי שנה פירות וירקות בשווי של כ-4,200 שקל. מצחיק להשוות את זה לחיסכון הקטן של הייבוא, לא? מה גם שלייבוא יש עוד מחיר, עקיף וסמוי מן העין.

- אם אני רוצה להמשיך לתמוך בחקלאות הישראלית דרך עגלת הסופר, מה אני עושה?

סיטבון: "אתה יודע איך תזהה עגבנייה מיובאת בסופר? קודם כול, תלחץ עליה. אם היא רכה - היא מיובאת. בכל זאת עברו עליה כמה ימים באונייה. הישראליות קשות, טריות. עוד סימן: לעגבניות המיובאות אין את הכתר הירוק והעלים".

אמיר: "גם את הפחת שלהם, כל מה שנרקב בדרך - הם מגלגלים על הצרכן. כחלון רוצה לשמור עלינו? שיחסוך לנו ברכב. עוזר בפרוטות, אבל דופק בגדול. הנה, יש לך עכשיו עודפים מוטרפים בגביית מיסים נכון? מיליארדים. אז מה הקטע בלהרוג את החקלאים בשביל 300, 400 מיליון? למה? למה על חשבוננו? כשאנחנו נהיה גמורים, כולם ישלמו יותר. מה הבעיה להבין את זה?".

סיטבון: "כולם פטריוטים פה, נכון? הילד של כולנו וכל זה. אבל כשאפשר להציל חבל ארץ שלם ב-20 שקל לחודש למשפחה - איפה הפטריוטיות נעלמת? איפה? כשמדינה מונעת מפוליטיקה, אין לה עתיד".

אנחנו חוזרים לטנדר של סיטבון לעוד סיבוב במושב, מתיישבים לבירה קרה במבשלת ISIS ("בירה ישראלית דרומית"). שם לא מי יודע מה, אני אומר לסיטבון. למה, הוא אומר, זו בירה שמעיפה לך את הראש. אנחנו יושבים בחוץ, נהנים מקרני שמש אחרונות ומעוד בירה.

אחר-כך אנחנו נוסעים ומטיילים דרך עוד מושבים, שדי אברהם, אבשלום, מבטחים - וכולם די אותו הדבר. כולם ששים לדבר איתנו, גם אם לא להצטלם, ולכולם אותה התלונה: אין מחסור בעגבניות, הייבוא יפגע בחקלאים ולא יעזור לצרכנים.

בבית מועצת חבל אשכול אנחנו פוגשים את מאיר יפרח, מזכיר ארגון מגדלי ירקות, יו"ר מטה מאבק החקלאים וגם סגן ראש מועצת חבל אשכול (את התפקידים בענייני הירקות הוא עושה בהתנדבות), 20 שנה הוא בתפקיד, 3 שנים במועצה. יפרח, מושבניק בעצמו מאוהד, מגדל 280 דונם של עגבניות ופלפלים.

"זה אסם הירקות של המדינה", הוא אומר, "כל האזור תלוי בחקלאות, יש פה אדמה חולית שמתאימה לכל הגידולים. אבל ההודעה הזו היא גימיק", רושף יפרח - כמו כולם - "לא צריכים לייבא שום דבר, יש השנה הכול, ובמחירים זולים. זה הכול טראומה מלפני שנה וחצי שהיה מחסור. שר האוצר מדבר שטויות. הרי גם אנחנו בעד יבוא, כשצריך. הייבוא גורם נזק. זו לא רק הכמות - זו האווירה. זה בעצם שוט שנותנים לרשתות וליבואנים - שהם בהרבה מקרים יחד - נגד החקלאים. ההוזלות לא מגיעות לצרכן. הוא לא נהנה, אבל החקלאי נפגע.

"הכול שטויות - גם שר החקלאות: הראש שלו לא איתנו, עם החקלאים. הוא במקומות אחרים, בהתנחלויות. זה שר הרחפנים זה. גם המנכ"ל שלו לא מבין שום דבר. אלה אנשים שבחיים שלהם לא ראו עגבנייה שלא בצלחת. לא היו בחממה. רוב הירקות גדלים בפריפריה - בנגב, בערבה, ברמת הגולן. זה הביטחון התזונתי של ישראל, אז אתה הולך ומסבסד חקלאים זרים? את כולם אתה מסבסד - את היבואנים, רק אותנו לא. החקלאות איבדה מערכה. העיקר הפילו עלינו את יוקר המחיה. והכי גרוע: לא התייעצו איתנו, לא כלום. למרות שעשינו הסכם שהמחיר לא יעלה, הוזלנו אותו אפילו. אני מוכן לחתום לך עכשיו שעגבנייה לא תעלה יותר מ-3.5 שקלים לקילו, יש עודפים - אתה מבין את זה? יש עודף אז למה לייבא. צריך לשמור על החקלאי הישראלי, זה הכול. אהבה ולב - זה מה שצריך, עם השאר אנחנו יכולים להילחם לבד. אבל לא כשמשנים לנו את התנאים כל פעם".

"אין מדיניות, אומר יפרח, זו הבעיה האמיתית: כל הזמן מתחלפים שרים, משרד החקלאות הפך להיות מעין תחנת המתנה לפוליטיקאים עד התפקיד הבא. אבל זה דבר מקצועי. זו הציונות האמיתית. הרי איך הכול התחיל? אם אין חקלאים, אין כלום. בבסיס, אריאל הוא אדם טוב, רק מה - זה לא בראש שלו".

יפרח שולף התכתבויות שלו עם כחלון ועם אריאל, שבהן הוא מפציר, מזהיר, נוזף, מבקש, מאיים - מה לא. "האווירה שיצר המשרד" - הוא כותב לאריאל - "היא בשימון מערכת הייבוא לרודפי בצע הששים להתעמר בחקלאים זו החלטה חמורה ומסוכנת. חבל שתירשם כמי שגרם להרס החקלאות בישראל".

אריאל ענה קורקטית: "אתה 'מזייף' ביודעין, כנראה על מנת לקבל נקודות אצל חברי ארגונך", ואז כותב שההחלטה הסופית היא של האוצר.

גם אבו וילן, לשעבר ח"כ (מרצ) והיום מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, אומר ש"הכול פופוליזם. כל הליצים האלה, נתניהו וכחלון, אין היגיון. רק פאניקה. נכון שלפני שנה וחצי היה וירוס שגרם למחסור ועליית מחירים וכולם השתגעו. אבל השנה אין מחסור ואין כלום. אי-אפשר לדפוק את החקלאים כשהם מרוויחים, וכשהם מפסידים זה עליהם. רק לשחוט את החקלאים, זה מה שמעניין אותם. היבואנים האלה מחזיקים חברי מרכז בכיס".

האוצר: המחירים נמוכים

שני יבואנים עיקריים יש בישראל, שיווק השקמה של רמי לוי ויינות ביתן. לוי לא ענה לשיחות ומיינות ביתן נמסר: אין לנו שום רצון לדפוק אף חקלאי, אנחנו עובדים איתם בשיתוף פעולה.

האוצר מסר בתגובה ש"המחסור נקבע על-ידי משרד החקלאות. מכיוון שמחירי הירקות בישראל נמוכים ביחס לעולם (ובטח נמוכים כאשר מוסיפים עלויות יבוא), המטרה של מכסה פטורה ממכס בחגים על ירקות בסיסיים היא שרק אם יש מחסור או עליית מחירים ניכרת יש אינטרס להשתמש בייבוא. לדוגמה, בשנה שעברה נעשה שימוש בחלק קטן מהמכסה, למרות שעקרונית ניתן היה לייבא יותר ממה שיובא בפועל. לאחר פתיחת המכסה, בחגים של 2016, נרשמו ירידות מחיר בעגבניות של כ-31% ובמלפפונים של כ-18% ביחס לחגים של שנת 2015. כלומר - ירידת המחירים הגיעה לצרכן בהחלט".

עד כה לא התקבלה תגובתו של משרד החקלאות.