שיחותיי עם ניוטון ובאך

א. מכירים את זה שאתה יושב עם שני חברים שלא מכירים אחד את השני ולעולם לא התראו, אבל למרות הפוטנציאל למפגש שכולו שתיקה מביכה, הכול זורם פיקס ואתם מדברים ושומעים מוזיקה ונהנים לאללה מכל רגע? אז זה מה שהיה לי השבוע. אייזק ניוטון, יוהאן סבסטיאן באך ואני עשינו חיים משוגעים. חגגנו את יום הולדתו של באך וציינו את יום מותו של ניוטון - אירועים ששניהם קרו השבוע - במרתון של מוזיקה והתפעמות מיפי העולם וממורכבותו. אפילו עשינו פיקניק מתחת לעץ.

שני בחורים חריפים למדי. לא הייתי מרחיק לכת ומכנה אותנו שלישייה, אחרי הכול, הם בני אלמוות, מהגאונים שבגאונים שניפק המין האנושי, כל מה שיש לי לעשות במחיצת שניים כאלה זה לרחוץ את אבק רגליהם ולהתנדנד כילד על כתפיהם. אבל מצד שני, לכל מי שחי - נקלה ובזוי ככל שיהיה - יש יתרון מובהק על כל מי שמת, כך שגם לי יש מה להביא לשולחן, כמו שאומרים: את ההווה.

הדיוטות שכמותי יודעים דברים שניוטון לא חלם עליהם, ואף שאיש לעולם לא ילחין כמו באך, הרי שכל מלחין שמכבד את עצמו שמע את באך והטמיע את גאונותו האינסופית. הרי כל מדרגה לוקחת אותנו קרוב יותר אל מה שלמעלה.

בגלל זה אני תמיד אומר שעדיף לחיות, ואם כבר לחיות - אז עכשיו. טוב הכלב החי מהארי המת, לא? בעתיד נראה לי הרבה יותר טוב לחיות, וזה בדיוק התכנון שלי. מי שרוצה לחזור לעבר חשוד מאוד בעיניי: הרי כל הדברים שהיו ראויים המשיכו איתנו אל ההווה, הדברים הרעים נשרו והולידו דברים רעים אחרים, שינשרו גם הם בעתיד. הסברתי לאייזק וליוהאן שאני קורא לזה "האבולוציה הדיאלקטית של הדברים הטובים". זה מאוד הרשים אותם. מסכנים, לא זכו להכיר את צ'רלס דרווין או לקרוא את הגל. מ.ש.ל.

ב. תגיד, שאלו אותי החברים כשליבנו כבר טוב ביין, מה הקטע שלכם? מה זה שלכם, שאלתי, ישראלים? לא יודעים מה זה ישראלים, אמרו השניים, אנחנו מסתכלים על העולם - מה הקטע של העולם? מה חדש, מה השתנה ולמה כולם מתנהגים כל-כך מוזר?

אתם באמת רוצים שאני, מכל האנשים, אסביר לכם מה קורה בעולם, תמהתי. האמת, עונה ניוטון, ציפינו למישהו קצת יותר, אה... איך לומר... משכיל. ואני קיוויתי לג'מג'ם עם מישהו קצת יותר, אה... איך לומר... מוזיקלי. אה, וואלה?, פתחתי עליהם פה, אז אני ציפיתי לשני אנשים קצת פחות, אה... איך לומר... זקנים מתים שחובשים פאות תלתלים. יאללה, ביי!

די די, קוראים לי השניים, צוחקים אתך, מה אתה מתעצבן, שב. בסדר, אני מתרצה ואנחנו משיקים כוסות לחיים. ועכשיו, הם אומרים, תסביר לנו את כל מה שקורה בעולם ואל תשאיר שום דבר בצד. אנחנו רוצים להבין הכול.

לא נעים לי חבר'ה, אני אומר להם, אבל אתם לא בכיוון. הדבר הראשון שאתם צריכים להבין זה שאי אפשר להסביר את הכול. מה, משתומם ניוטון, הרי חוקי הטבע הם אחידים ומקיפי-כול - מכוכבי השביט, דרך הגאות והשפל עד לתפוח הנופל מן העץ. לכל דבר הסבר, לכל דבר סיבה ותוצאה! הכול ניתן לחישוב! גם המוזיקה - הוסיף באך - היא סדרה של צירופים שניתן לחקור, להרמוניה יש סודות חבויים שאפשר לגלות אם המיומנות מספיק גבוהה.

בכלל, התלוננו השניים, מאוד קשה להבין מה קורה ואי אפשר יותר להאמין לאף אחד, הכל פייקוז. לא פייקוז, יא מצחיק - אני מתקן את ניוטון - פייק ניוז. ומה העניין עם הכוסמת, שואל באך. יוהאן, יא קרוע, זה פוסט-אמת - מה, נהיית חירש כמו בטהובן? מי?, שואל סבסטיאן. עזוב, אני אומר לו, אתה לא מכיר, לודוויג נולד עשרים שנה אחרי שהתפגרת, אבל הוא מכיר אותך.

תפוח מתנתק מהענף ונופל על הקרקע. אנחנו לא יכולים שלא לחייך. אני מתרווח לאחור. טוב חברים, תנו לי להסביר לכם מה השתנה בעולם מאז שעזבתם.

ג. אייזק, אתה זוכר שאמרת שאם הרחקת ראות זה רק בגלל שעמדת על כתפי ענקים? בטח זוכר, מחייך אייזק. זה היה משפט טוב אבויה, אומר באך. אז קרה בדיוק מה שקרה: ענקים אחרים נעמדו על כתפיך ועל כתפיהם ענקים אחרים והם הרחיקו ראות עד קצה העולם. נו, אז מה הבעיה, שואל ניוטון - זה מצוין. אין ספק, אני אומר לו, אבל עכשיו הם כל-כך גבוהים שכבר אף אחד לא מצליח להבין מה הם אומרים. אתה חיית בעולם שחקרת: עולם בו תפוחים נופלים לארץ, כוכבים סובבים בשמיים, גלים מלחכים חוף וגופים מתנגשים. אנשים, גם בורים, יכלו לתפוס על מה אתה מדבר כי הם חיו באותו העולם.

היה זה עולם של רציונליות. היום אנחנו קוראים לעולם שלכם עידן הנאורות. אנשים סמכו על המדע והאמינו לו גם כי הוא התייחס לדברים שאפשר לראות. ואם לא להבין, אפשר היה לתפוס בחושים על מה מדובר. אבל כתפיים ועוד כתפיים ועוד כתפיים אחר כך, המדע עוסק בדברים שכבר אי אפשר לראות, בלתי אפשרי להבין ואפילו לדמיין קשה. המדע הגיע למקומות שבהם החוקים שלו עצמו, כבר לא תקפים. אנטי חומר, אנרגיה אפלה, מכניקת קוואנטים, קווארקים, גלי כבידה.

אתה סתם ממציא מילים עכשיו, אומר ניוטון. בדיוק!, אני אומר לו.

בשביל להוכיח את חוק הכבידה האוניברסלי היית צריך תפוח וזמן לעשות חישובים. היום מדענים בונים מאיצי חלקיקים במאות מיליארדי דולרים ואז מנסים לדמות את המפץ הגדול, כדי למצוא איזה חלקיק שאיש מעולם לא הוכיח שהוא קיים. יש חלקיקים שקיימים ולא קיימים בו בזמן, אתה קולט את זה? בוא יוהאן, כועס ניוטון, אנחנו הולכים מפה, האיש מסטול. לא, אני אומר לו, זה נכון. הנה, אני פותח לו גוגל. הוא מתיישב בכבדות. עיניו דומעות כשהוא מגלה על בחור בשם איינשטיין שהוכיח כי חוקי המכניקה שלו לא נכונים במהירויות גבוהות, כאלה שהוא לא יכול היה בכלל לדעת שקיימות.

אתה בוכה? כן, אומר סר אייזק ניוטון הגדול, אני בוכה מרוב אושר.

ד. המקרה שלך, באך, הוא קצת אחר, אני מנסה לעודד אותו: גאונות חד פעמית כזו לא הייתה ולא תהיה, אותה אי אפשר להפריך ולא צריך להוכיח. אתה מעבר למדע ומעבר לרציונל. אבל המדע - שבבסיסו הוא חיפוש אחר האמת - המשיך קדימה, הרחיק לכת עד שהתנתק מהאינסטינקט. הכול נהיה פחות ופחות ברור, פחות ופחות נגיש, יותר ויותר מבוזר. הירושה שהעידן שלכם ניסה להשאיר לנו, שאת האמת אפשר להשיג באמצעות הרציונל, הפכה למשקולת. פתאום לא יכולנו להבין את המדענים, ולא פחות חשוב: המדענים עצמם הבינו כמה שאנחנו לא מבינים כלום. אין לנו מושג מה יש ב-95% או ב-97% ממה שיש ביקום ואין באופק שום תיאוריה אחת או סט חוקים שיסביר את הכול.

אני מתחיל להבין למה אתה מתכוון, אומר באך, כמוך גם אני הערצתי מדענים. אבל מסיבה הפוכה לגמרי: אני הערצתי אותם כי הם יודעים, אתה מעריץ אותם כי הם לא יודעים.

יפה, אני אומר לו, אבל זה עוד יותר גדול מזה חביבי: העולם שלכם, על המוזיקה, המדע והפילוסופיה שלו, חיפש את הסדר כי האמנתם בקיומו. בעולם שלנו אין סדר - ומידת חוסר הסדר רק הולכת ועולה. יש לנו שם לזה: אנטרופיה. אנחנו מאמינים בחוסר קיומו. וזה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע.

ה. מכאן ידידיי מתחיל כל הבלגן של הפוסט-אמת והפייק-ניוז וכל זה: אם האנשים שאמורים לדעת את האמת לא יודעים כלום, מה יודעים כל השאר? כשהאתוס המרכזי של המדע הוא גישוש באפלה, כולנו מגששים באפילה. כשאף אחד לא יודע את האמת, אנשים מתחילים לחשוב שאין אמת. בעיניי זה נפלא, כן? אבל לא כולם רואים את זה ככה.

ואז הכול הופך לנראטיב, סיפור, אמונה, עמדה, דעה, עדה. המדע כאילו נטל את הרציונל מחיי היומיום. בגלל זה כולם מתעסקים בשטויות - כי שטויות זה קל. בשטויות כולם מבינים, בשטויות אפשר להיות נחרץ ולהיחשב אינטליגנט לרגע.

תפוח נוסף מתנתק מהעץ, אבל במקום ליפול לאדמה מרחף לשמיים, ואחריו כל התפוחים מכל העצים מתנתקים ועפים לשמיים, ואז העצים עצמם מתנתקים ועפים לשמיים. באך, ניוטון ואני מתנתקים מהאדמה ועפים לשמיים. זה לא מדע!, זועף ניוטון. נכון, עונים לו יחד באך ואני, זו המוזיקה.