לחייב את אמו של דנקנר להעיד

בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הדן בתביעה נגד בעלי השליטה והדירקטורים באי.די.בי אחזקות על משיכת דיבידנדים בהיקף של 1.8 מיליארד שקל, קיבל את בקשת התובעים לזמן לעדות את זהבה דנקנר, אמו של נוחי דנקנר, אחד הנתבעים בתיק, על אף התנגדותה.

אימו של דנקנר אינה מזומנת לעדות בשל קרבתה אליו, אלא לאור תפקידה כדירקטורית בחברה באותה תקופה, אולם אין לכחש כי זימונה למתן עדות, שעשויה לשמש כנגד בנה, מעמידה אותה במצב לא נעים ומעוררת אי-נוחות מסוימת.

פוסקי ההלכה היהודית קבעו כבר לפני מאות שנים כי קרובי משפחה פסולים לעדות האחד נגד השני, ולדברי הרמב"ם, הקרובים פסולים לעדות כבר מן התורה עצמה. השיקול העיקרי שראו חכמי ההלכה לנגד עיניהם בפסילת קרובי המשפחה לעדות הוא חוסר המהימנות המובנה בעדות כזאת, שמטבע הדברים תוטה לטובת קרוב המשפחה, ולא הבעייתיות הכרוכה בפוטנציאל ליצירת סכסוך משפחתי, אם יחויב עד להעיד נגד בן משפחתו.

במשפט הישראלי המודרני נושא המהימנות נתון לשיקולו והתרשמותו של השופט היושב לדין, ולכן פסילת קרובי משפחה לעדות נעשית בעיקר לאור האינטרס הציבורי "לשמור על שלמות התא המשפחתי ועל שלום-בית".

לאור זאת, כל קרובי המשפחה כשרים לעדות האחד נגד השני במשפטים אזרחיים, שבדרך-כלל אינם עוסקים בדיני נפשות אלא בממונות; אך בתיקים פליליים, שבהם העדות עלולה להביא למעצרו של הנאשם ולהפוך את כל חייו, בני זוג והורים וילדיהם פסולים מלהעיד זה כנגד זה.

החשש לשלמות התא המשפחתי שעלולה לנבוע מחיוב עד להעיד נגד בן זוגו הביא בשנת 2015 להרחבת הפטור גם לגבי ידועים בציבור. בני זוג, הורים וילדיהם כן יוכלו להעיד נגד קרובם הנאשם, אם הם רוצים בכך, כאשר מדובר באישום הנוגע לעבירות אלימות מסוימות וכן בכל תיק פלילי שבו הם עצמם המתלוננים, ללא קשר למהות העבירה.

כל זאת כאשר בני הזוג או ההורים מעוניינים להעיד במשפט, אזרחי או פלילי. השאלה במקרה כמו זה של דנקנר היא מה קורה אם בן הזוג או ההורה כשר להעיד על-פי חוק, אך הוא עצמו מתנגד לזימונו ואינו מסכים להעיד.

ראשית, כאשר העד המוזמן לעדות אינו מתייצב כלל לדיון, בית המשפט יוציא נגדו צו הבאה, ובמידת הצורך ידאג לליווי משטרתי לעד, אשר יבטיח כי העד יגיע לאולם.

לאחר מכן, אם בזמן חקירתו העד לא ישתף פעולה ולא יענה עניינית לשאלות, נתונים לבית המשפט שני כלים משפטיים: הראשון הוא סעיף 5 לפקודת ביזיון בית המשפט, הקובע עונש מאסר של חודש למי שמסרב לענות על שאלות במשפט, ואם איום זה אינו מספק, ניתן להגיש אישום פלילי הטומן בחובו איום במאסר סרבן העדות למשך שנתיים. שתי הסנקציות קיצוניות במידת פגיעתן בזכויות הפרט, ולכן מופעלות לעיתים רחוקות בלבד.

אחת מהעדים הבודדים שנשלחו למאסר בגלל סירוב להשיב לשאלות בבית המשפט היא עדת מפתח בפרשה שכונתה "הסוס הטרויאני". במקרה זה מדובר בתיק שהחל בסכסוך משפחתי והידרדר למחוזות רחוקים. העדה ובעלה, שהיה חתנו החורג של סופר ידוע ומסוכסך עמו, פיתחו תוכנת ריגול, אותה שתלו במחשבו של הסופר, ואף מכרו אותה לשימושם של אחרים.

על העדה ובעלה נגזרו עונשים מופחתים במסגרת הסדר טיעון, בו העדה התחייבה להעיד נגד חוקרים פרטיים שהיו שותפיה לפשע. בסופו של יום העדה סירבה להעיד נגד אחד החוקרים "בשל מצבה הבריאותי", גם לאחר שהובאה פיזית לבית המשפט בצו הבאה.

כצעד ראשון, בית המשפט שלח את העדה לכלא למשך חודש בגין בזיון בית המשפט, אך גם בסיום ריצוי העונש במלואו, היא סירבה להעיד. בית המשפט סירב להשלים עם חוסר שיתוף-הפעולה של העדה, והוגש נגדה כתב אישום בלוויית דרישה להטלת עונש מאסר משמעותי.

סנגוריה הציגו בפני בית המשפט מידע סטטיסטי מבוסס, על-פיו המקרה האמור הוא התיק היחיד שהוגש בו כתב אישום בגין סרבנות להעיד מתוך למעלה מ-1,300 תיקים שבהם היה סירוב דומה, כלומר סעיף חוק זה נאכף לעתים נדירות ביותר, ההופכות את השימוש בו לבלתי צודק.

בית המשפט מצידו לא חלק על הסטטיסטיקה שהוצגה בפניו. הוא אמנם לא ראה בכך עילה מספקת כדי להימנע מהרשעה, אך הקל מאד בעונש, ובמקום מאסר, עדת המפתח נשלחה לרצות עבודות שירות, שמטבע הדברים לא הניעו אותה בסוף להעיד.

התוצאה היא שאין כיום "איום" ממשי על עדים שמסרבים לשתף פעולה עם בית המשפט, דווקא משום שהעונש הפוטנציאלי נתפס כחמור מדי ובלתי מידתי בעידן חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו". המרת עונש המאסר בן השנתיים שלא נאכף בפועל, באיום בסנקציות כלכליות, שבניגוד למאסר יוכלו להיאכף באופן נדיב ובתדירות גבוהה, יכול להוות מוטיבציה אפקטיבית יותר לדרבון העדים לדבר ואף לומר את האמת בבית המשפט. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il