האצילות כבר אינה מחייבת

קצת קשה להגיד על דיוויד רוקפלר שהוא היה איש עסקים מצליח. אמנם בתחילת דרכו כמנכ"ל צ'ייס מנהטן, הבנק הניו-יורקי הגיע אל שיאו, ונעשה השני בגודלו באמריקה. אבל בסוף דרכו, רבע מאה אחר כך, צ'ייס נשר למקום ה-89, ונבלע לימים במעי התאגיד הבנקאי של JP Morgan. סבא, ג'ון די. רוקפלר, מייסד השושלת, היה מתחלחל. מורגן היה אויבו הגדול ביותר.

רוקפלר, שמת השבוע בגיל 101, לא ירש את חושיו העסקיים של סבא - בני הדור השלישי, הנולדים אל עושר ואל מותרות, בדרך כלל אינם יורשים את חושיהם של המייסדים - אבל הוא המשיך את מגמת סבא באחרית ימיו: להתפרק מן הנכסים, כדי להיטיב עם העם. דיוויד ר., האיש האחרון עלי אדמות שישב על ברכי ג'ון די. ה-1, היה אחרון הנדבנים הגדולים של בית רוקפלר. השושלת היא עכשיו רק אילן יוחסין.

אמנם סך כל נכסיה של המשפחה מוערכים ב-11 מיליארד דולר. אבל, הסכום הזה מתחלק בין 200 צאצאים ויותר. רק דיוויד רוקפלר נכלל ברשימת 400 האנשים העשירים ביותר של כתב העת הפיננסי "פורבס", עם שווי של קצת יותר מ-3 מיליארד דולר. זה לא רע, אבל מה זה לעומת שוויו של סבא.

סבא, הצאר ופרעה

הערכה אחת מעמידה את שוויו של סבא, בשיא הצלחתו, על 318 מיליארד דולר, בכסף של זמננו. את ההערכה הזו מביא מלקולם גלאדוול בראש ספרו Outliers ("יוצאים מגדר הרגיל"). את סבא הוא מעמיד בראש רשימת העשירים הגדולים ביותר של כל הזמנים. זו רשימה מסקרנת, הכוללת את הצאר ניקולאי השני במקום השלישי, את המצביא הרומאי קראסוס במקום השמיני, ואת פרעה אמנחותפ השלישי (מן המאה ה-14 לפני הספירה) במקום ה-12.

עושרו של סבא בא לו מנפט. בסוף המאה ה-19 הוא נהנה ממעמד מונופוליסטי כמעט מלא על השוק. הממשלה הפדרלית חשבה את הכוח הזה למופרז, והורתה על פירוק "סטנדרד אויל" של רוקפלר. זה לא פגע בעושרו, מפני שהוא קיבל חלק זהה בכל אחד מן המרכיבים המפורקים. ממילא, הוא כבר התרחק מניהול שוטף של עסקיו. על סף גיל 70, הוא הוציא לפועל את עצתו של כוהן דת נוצרי לקהילתו,"עשו נא כסף ביושר - וחלקו אותו בחוכמה".

רוקפלר אמנם חילק כמעט מכל הבא ליד. זה היה הזמן שבו הדאגה לעניים ולחלשים לא הייתה עניינה של הממשלה. את מקומה מילאו נדבנים וארגוני צדקה. לא היה משרד חינוך (הוא נוסד רק ב-1980, והימין האמריקאי עדיין מקווה לפרק אותו). ג'ון די. הקים 800 בתי ספר ציבוריים בדרום ארה"ב, שלא היו רק מקום לימוד, אלא גם מקום ריפוי והצלה.

בבתי הספר ההם רופאו חצי מיליון ילדים ממחלות מעיים קטלניות. אוניברסיטת רוקפלר פיתחה תרופה לדלקת קרום המוח. קרן רוקפלר פיתחה חיסון לקדחת צהובה. מאין לשכת סעד, כי זה לא היה עניינה של הממשלה, ג'ון די. נעשה התחליף המפורסם ביותר. 50,000 מכתבי תחינה היו מגיעים אליו מדי חודש, והוא כמעט לקה בהתמוטטות עצבים.

חטאי חמדנותו

רון צ'רנוב, שהפרטים האלה שאולים מספרו על ג'ון די. רוקפלר ("The Titan"), שולל את אחד ההסברים הנפוצים ביותר למניעי האיש. לא, הוא לא ניסה לכפר על חטאי חמדנותו והרגליו העסקיים הטורפניים. לא היו לו כל רגשי אשמה. הוא פשוט החליט עוד בגיל צעיר, כי הוא יחלק את עושרו. הוא התחיל לעשות כן עוד בהיותו בן 40, או 45, זאת אומרת הרבה מאוד לפני שהשלטונות התחילו להתעניין בריכוז הכוח העצום שלו.

ייתכן. אבל ברור שצאצאיו אמנם פיתחו רגשי אשמה. בנו, ג'ון די. רוקפלר השני, הוליד 5 בנים ובת אחת. "האחים רוקפלר" היו שם דבר, והגיעו להישגים פנומנליים. נלסון רוקפלר היה מושל מדינת ניו-יורק במשך 14 שנה, יותר מכל אדם אחר לפניו או אחריו. הוא התמודד 3 פעמים על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות (בין 1960 ל-1968), והתמנה לבסוף לסגן נשיא לאחר פרשת ווטרגייט. ווינתרופ רוקפלר היה מושל מדינת ארקנסו (אחד מיורשיו שם היה ביל קלינטון).

דיוויד רוקפלר היה אחרון האחים. אף כי נלסון הגיע אל פסגות פוליטיות רמות, דיוויד היה שם נרדף לכוח ולהשפעה, אם גם מאחורי הקלעים. הוא דחה פעמיים הזמנה להיות שר האוצר בממשל ניקסון. למה לו, כאשר מעמדו האיש והמקצועי הנחיל לו כל כך הרבה השפעה, מבלי לכוף אותו למרותו של נשיא קפריזי. הוא היה בן בית בכל טרקלין פוליטי ופיננסי, ואומרים עליו כי פגש 200 ראשי מדינות.

שליטי ברית המועצות פתחו לפניו את שערי הקרמלין פעם אחר פעם. הוא היה אומר, שהם האמינו קצת יותר מדי בתעמולה של עצמם, היינו שהוא, רוקפלר, היה השליט האמיתי של אמריקה. אבל האמונה הזו לא הייתה רק נחלת המשטר הקומוניסטי במוסקבה, או בבייג"ין. דיוויד רוקפלר עמד במרכזן של תיאוריות קונספירציה מסמרות שיער בארה"ב עצמה, שמקורות ההשראה שלהן היו דווקא בימין הקיצוני.

גלובליזם ואנרגיה ירוקה

על פי התיאוריות ההן רוקפלר משך בחוטים באמצעות ועדות חשאיות או חצי-חשאיות, כמו "קבוצת בילדרברג", "הוועדה התלת-צדדית" (טרילטראלית) והמועצה ליחסי חוץ (CFR). בעלי התיאוריות מייחסים לרוקפלר את עלייתו הפתאומית של ג'ימי קרטר לנשיאות, לפני 40 שנה, מעמדה של אלמוניות כמעט גמורה. ממשל קרטר היה מאוכלס בצפיפות באנשי רוקפלר, אומרת התיאוריה.

ההשפעה ההיא, אמתית או מדומה, ממשית או מוגזמת, לא הניבה את התוצאות המקוות. רוקפלר היה גלובליסט הרבה לפני שהמונח נכנס לשימוש, והרבה מאוד לפני שהובאש ריחו. הוא הגיע למסקנה שהדרך היחידה לשמור על שלום ועל יציבות היא באמצעות שיתוף פעולה רב-צדדי, ובאמצעות מכניזמים חוצי גבולות ולאומים. הוא האריך לחיות כדי לראות את הגלובליזם נוחל תבוסה ניצחת בבחירות לנשיאות ארה"ב, ונלחם על חייו בשורה של ארצות אחרות.

ילדיו ונכדיו של דיוויד, יחד עם דודניהם, יצאו לפני 9 שנים למאבק דרמטי נגד הנהלת אקסון מוביל, תאגיד הנפט הענקי שיצא מחלצי סבא ג'ון די. הם רצו להטות אותו מנפט ומגז לאנרגיה ירוקה (רגשי אשמה היו הסבר חשוב אחד, אם גם לא היחיד). הם קיוו להדיח את יושב הראש והמנכ"ל, רקס טילרסון. הם נחלו כישלון חרוץ.

לפני חודשיים, טילרסון נעשה מזכיר המדינה בממשל אנטי-גלובליסטי ואנטי-ירוק. ספק אם היה איזשהו ממשל אמריקאי ב-120 השנה האחרונות שנטה פחות חיבה למשפחת רוקפלר. הקרקע נשמטה מתחת לרגלי השושלת. הם גדלו להאמין שהעושר מטיל משימה חברתית מוסרית על בעליו. אבל בוושינגטון של דונלד טראמפ, האצילות שוב אינה מחייבת.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny