התאגיד / איור: גיל ג'יבלי
אם הציבור היה צריך עוד הוכחה לכך שהתקשורת מעוותת לחלוטין את המציאות, הגיע הפסטיבל סביב
תאגיד השידור הציבורי ו
רשות השידור (נקרא לו "פסטיבל כאן") והוכיח עד כמה התקשורת והפוליטיקאים חיים בבועה המנותקת מההוויה הציבורית. מבוקר עד ערב הם עוסקים בהשחתת עשרות אלפי מילים על נושא ציבורי שולי מאוד - שולי לדמוקרטיה, שולי לכלכלה ושולי באופן כללי. הרלוונטיות שלו לציבור לא קיימת, והוא כמעט לא מעניין איש, לבד מהברנז'ה התקשורתית והפוליטית.
אז הנה שוב שני הסנט שלנו לעניין שתופס כותרות וכמעט לא מעניין את הציבור, שרובו לא מבחין בין רשות השידור לתאגיד השידור. הסיפור הזה הוכיח שוב שחל שיבוש חמור ביחסים בין התקשורת לציבור.
אם "בכירי" התקשורת וה"טאלנטים" שלנו מתגייסים למען התאגיד בשם הדמוקרטיה כביכול, אז חל כאן שיבוש חמור. אם שומרי הסף והנאורות בישראל, בעיקר בעיני עצמם, רואים בכול מלחמה על ה"דמוקרטיה" ו"חופש הביטוי", אז הם כנראה נמצאים כבר שנים בתוך בועה ומתקשים לזהות אותה מתוכה. אם החבורה הזאת סבורה כי התאגיד הוא עניין של חיים ומוות מבחינת חופש הביטוי בישראל, אז היא מתנהגת באמת כמו שבט סגור ומבוהל בעל מונוליטיות רעיונית.
האדישות של האליטה התקשורתית לאופן שבו היא נתפסת בציבור, שבאה לידי ביטוי בניפוח תקשורתי חסר פרופורציה לחלוטין, היא הדבר הכי מסוכן לדמוקרטיה ולחופש הביטוי. אם אנשים שבידיהם יש כוח תקשורתי עצום מסרבים להתייצב בפני הביקורת הציבורית ומעדיפים להתבשם בסיפורי הברנז'ה שלהם, אל להם להתפלא על כך שרוחשים להם בוז גדול כל-כך.
2. דעתנו ידועה: לא צריך תאגיד, ולא צריך בכלל שידור ציבורי. אם כבר מדברים על כלכלה, הוויכוח הזה עולה לציבור, שכולם פתאום דואגים לו, כ-700 מיליון שקל - לא סכום גדול במונחי תקציב המדינה, אבל בכל זאת סכום מכובד שאפשר וצריך למצוא לו שימושים טובים הרבה יותר.
לא צריך שידור ציבורי, מכל סוג שהוא, רק בשביל מאבקי אגו או רק בשביל לסדר ג'ובים למי מהחברים של הפוליטיקאים או מי מחברי הברנז'ה התקשורתית. תתפלאו, אבל שוק התקשורת ימשיך לתפקד, והאינטרס הציבורי ימשיך להתקיים ולקבל מענה גם בלי השידור הציבורי.
שום מודל אינו אופטימילי לעסק תקשורתי, אבל נראה לנו שדווקא שליטה ממשלתית ודווקא בישראל הוא המודל הגרוע מכולם. הפרטה אינה גביע קדוש, אבל דווקא במקרה הזה, הפרטה של תאגיד השידור או של גלי צה"ל, או מכירתם לשחקנים חדשים לגמרי, עשויות לשרת הרבה יותר את האינטרס הציבורי - ולא רק את האינטרסים של כמה פוליטיקאים או של כמה אנשי תקשורת.
3. בכל הלהט של תאגיד או רשות, נשכח העניין הכי חשוב בוויכוח השולי הזה: העניין האנושי. ראש הממשלה בנימין נתניהו נזכר פתאום בעובדי רשות השידור, לאחר פגישתו איתם ולאחר ששטחו בפניו כמה סיפורים קורעי לב.
יאיר לפיד תזמן את עצמו לשעה 20:00 באחד מימות השבוע כדי להגיד לאומה עד כמה כולם השתגעו בנושא התאגיד שלא מעניין איש. צודק לפיד, הוא רק שוכח שחברת הכנסת קארין אלהרר ממפלגתו הייתה זו שניהלה את כל דיוני החקיקה על החוק האווילי מכולם - החוק לסגירת רשות השידור ופתיחת גוף חדש. הוא היה שר האוצר בזמן ההליך הזה.
השר גלעד ארדן, יוזם החוק, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. שלושתם מקבלים אפס ביחסי אנוש על התנהלותם בכל הנוגע לחקיקת חוק השידור הציבורי.
משה כחלון, שהלבישו עליו עכשיו את תיק החמלה, צודק כשהוא אומר שאיש לא יטיף לו בעניין הזה. הבעיה היא שגם אנשי האוצר שלו, ובראשם ראש אגף התקציבים אמיר לוי, הפילו אותו בפח והלבישו עליו את התיק הזה, אף שהוא לא זה שיצר את המצב הכאוטי. האיש שכשל בהסכם התקציבי עם משרד הביטחון (וזה תועד בדוח המבקר), שלהערכתנו גרם נזק של מיליארדים לציבור, פתאום קובע מה זול יותר - תאגיד או רשות - בהפרש של מאות מיליוני שקלים בודדים.
4. בחודשים האחרונים זרמו אלינו עשרות תגובות מאנשי רשות השידור ה"ישנה", וגם כתבנו על כך באחד הטורים הקודמים. לכאורה, הם "אינטרסנטים" בהגדרה, שהרי סגירת הרשות ופתיחתה מחדש באמצעות התאגיד הרעה את מצבם, אבל רוב התלונות היו בעיקר ערכיות, אנושיות.
צריך להבין - ארדן, שניצח על הצעד הזה של סגירה ופתיחה מחדש, ואיתו נתניהו ולפיד, לא הביאו בחשבון במידה הראויה שיש אנשים באמצע. ארדן התאהב ברעיון הרומנטי שמכרו לו בעיתונים שסגירה ופתיחה מחדש תנקה את כל האורוות ותצמיח לנו תאגיד צחור וחף מאינטרסים (מה היה רע בייעול הרשות הישנה ופרידה מכובדת מאנשים?). הוא רק שכח שבין הסגירה לבין הפתיחה יש אלפי אנשים שתלויים באוויר, לא יודעים או לא ידעו אם הם בפנים (כלומר יתקבלו לתאגיד) או בחוץ, לפי ה"מכסה" שנקבעה בחוק (כי אנשים זה "מכסות", לפי התפיסה הרווחת).
ישבו אנשים צעירים שהתקבלו לתאגיד וראיינו אנשים בגיל כפול משלהם, לעתים באדנות, בהתנשאות ובזלזול. כי הרי מבוגרים הם קבוצת ה"אוכלי חינם" שהשחיתה את רשות השידור.
אז יש לנו בשורה לכל המתנשאים ולכל פרחי התאגיד שמחקו את כבודם של עובדים ותיקים: מבחינתנו אין עובדים "אוכלי חינם", יש רק מנהלים רעים שלא יודעים להנהיג עובדים או לבחור עובדים או/וגם להשביח או לרסן עובדים או לפטר אותם אם הם אינם עובדים טובים.
מה שקרה ברשות השידור הוא תוצאה של ניהול רע, לא של עובדים רעים, ורוב "אוכלי החינם" שמתוארים בעיתונות הם בכלל אנשים עם משכורת סבירה, בהחלט לא מנופחת, שנותרו עם פנסיה לא גדולה, למרות הסכמי הפרישה עם ההסתדרות. כל אלה "נהנו" מהסתה פרועה ומחרידה של קומץ עיתונאים חסרי מצפון שרובם מרוויחים הרבה יותר מהם.
לפעמים אנחנו תוהים לאן נעלמו כל היועצים הארגוניים, כל מנהלי משאבי האנוש או כוח-האדם, או איך שתקראו להם, בכל התהליך הארגוני הזה של פתיחה וסגירה, שמעורבים בו יותר מ-1,000 עובדים. התפקיד שלהם בתהליך הזה הוא הכי חשוב, כמו בכל התייעלות: לעשות את זה באנושיות, כי מדובר באנשים. וזו הבעיה הכי גדולה שלנו עם תפקידים כאלה בארגונים: מנהלי משאבי האנוש אינם נאמנים בדרך-כלל לאנשים, הם נאמנים בעיקר לעצמם ולהנהלת הארגון. התוצאה: תהליכי התייעלות עקומים, חסרי רגישות ולפעמים גובלים באכזריות.
וזו הבעיה של הכלכלה מבית היוצר הניאו-ליברלי, שארדן, נתניהו ולפיד לא השכילו להבין: הגישה הזאת של "לסגור עסק ולפתוח מחדש והכול יהיה סבבה" לא סופרת אנשים ממטר, היא רואה בהם כלי משחק, כלי שחמט, מספרים בגיליונות אקסל.
כלכלה היא גם ואולי בעיקר אנשים. ההתנהגות הכלכלית צריכה להיגזר גם מאנושיות, ולמרבה הצער הן ארדן, הן נתניהו, הן לפיד והן אנשי התאגיד, שחלקם חטאו בחטא היוהרה, מקבלים אפס ביחסי אנוש.
eli@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
