"אם המוכר הערבי לא בורח מראש - מהר מאוד יחסלו אותו"

בסוף 2016 הוסרה עננה מעל ראשו של משה גליק, האיש שסלל בעשרות השנים האחרונות את הדרך להתיישבות נרחבת של יהודים ביהודה ושומרון. באופן רשמי, גליק שימש כל השנים עורך דין ויועץ משפטי בעסקאות סבוכות שנרקמו ביו"ש, אולם בפועל הוא נחשב לאחד המייסדים, המוציא והמביא, של "הקרן לגאולת קרקע", הגוף שעסק כל השנים ברכישת קרקעות ובהקמת יישובים חדשים מעבר לקו הירוק.

בשנה שעברה נתבע גליק עצמו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בטענה כי קרקעות שמכר למאות חרדים במודיעין עלית היו מעשה הונאה, שבמסגרתה נמכרה לקבוצת הרכישה קרקע שלא ניתן כלל לבנות עליה. התובעים טענו כי החברה ששיווקה להם את הקרקעות היתה רשומה בפנמה, אבל בפועל מדובר ב"חברות קש המנוהלות על ידי אדם אחד, עו"ד משה גליק, שמשליט טרור על חברי קבוצות הרכישה".

בסוף נובמבר 2016 דחה השופט חגי ברנר את כל טענות התובעים, וחייב אותם לשלם לגליק 25 אלף שקל. השופט קבע כי "הטענות שהועלו התגלו כחסרות כל בסיס, וטוב היה אלמלא הועלו". גליק הבהיר בבית משפט, "ועדותו לא נסתרה" כפי שאמר השופט, שחברות הקש והרישום בפנמה הם בסה"כ פועל יוצא של רקימת עסקאות מעבר לקו הירוק, "נוכח מאבקם של גופים פרו-פלסטינים".

"סיכון מטורף של מוכרים"

השנה הלא פשוטה שעברה עליו, ולהבדיל השנה הקשה שעוברת על ההתיישבות מעבר לקו הירוק (פינוי עמונה, הריסת הבתים בעפרה והקושי להוציא לפועל אישורים להקמת יח"ד חדשות) שיכנעו את גליק (62) לדבר, בניגוד למנהגו.

הוא עצמו פועל היום בעיקר באנגליה, "מייעץ לאנשים שעבדו איתי במהלך השנים". לדבריו, "כרגע העבודה ביו"ש היא בעיקר לרשום קרקעות שנרכשו בעבר. פה ושם יש רכישות חדשות, אבל בהיקפים קטנים מאוד. קרקעות צמודות ליישובים, עד כמה שאפשר. צריך להבין שבמציאות הנוכחית מדובר בסיכון מטורף של מוכרים ערביים שמוכנים למכור ליהודים. אבל לפעמים אנשים מספיק צריכים כסף כדי לקחת את הסיכון".

- והשיטה אותה שיטה?

"העסק הרבה יותר מסובך. פעם תרגיל 'איש הקש' היה עוזר למוכר להישאר אנונימי. היום, אם המוכר לא בורח מראש אין לו סיכוי לצאת מזה בשלום. מהר מאוד יחסלו אותו. גם ההתנגדויות המשפטיות לעיסקה לבשו אופי אחר. הרשות הפלסטינית מממנת את עורכי הדין וגם כשאתה קונה כמו שצריך, ישנה דרך ייסורים נוראית, משפטית כמובן.

"ועדיין, רוב ההתנגדויות באות מבית. מצד יהודים, או מצד ערבים שיהודים גררו אותם להתנגד ולהגיש בג"ץ. בסופו של יום, אפשר להודות ל'שלום עכשיו' על הרבה מאוד שכונות ויישובים ברחבי יו"ש. באופן אבסורדי, כל הבג"צים של 'שלום עכשיו' שירתו עד כה את ההתיישבות. המדינה הלכה והכשירה אינספור יישובים, הריצה את התב"עות ועוד, כדי לפתור ולהגן על היישובים בבג"ץ".

ועדיין יש היום לא מעט מוכרי חלומות ביו"ש. כאשר כל כך יקר בתוך הקו הירוק, ואפילו ביישובים המוסדרים ביו"ש, ישנם שרלטנים שמוכרים יישובים חדשים ומוכרים פיסות קרקע וזכויות לדירות, לא פעם ללא שום כיסוי.

"יש לא מעט מקרים שמוכרים לישראלים תמימים קרקעות שאפילו לא נרשמו בשום מקום וזה מאוד בעייתי. מילא אם המוכר מודיע לקונה שהקרקע לא רשומה, שכל הכסף בנאמנות, והוא מודע לסיכון.

"מצד שני, הכל פונקציה של מחיר, כמו שאנשים קונים קרקע חקלאית ומקווים שיקום עליה משהו. צריך לשקלל הכל במחיר ולראות איך מציגים את זה. באופן כללי, אני סבור שאם אתה מבהיר לבן אדם את הסיכון והסיכוי בעסקה, לכאורה זה בסדר.

"מעבר לכך, צריך לזכור שביו"ש הסיכון תמיד קיים. גם לנו היו קרקעות עם היתרים ורישומים והכל, ופתאום המדינה עצרה את הכל. אצל נתניהו במשך תשעה חודשים הכל נעצר (ב-2009). אצל רבין בין השנים 91 ל-94 היתה הקפאה מוחלטת וכל מה שלא היה בשלב הרצפה נעצר, למרות שהיו היתרים, אנשים לקחו משכנתאות וכו'. מצד שני, הקרן מכרה בשנת 1983 דונם ברבבה או בצופים ב-2,000-3,000 דולר. היום זה שווה 700 אלף שקל.

"צריך לשים את הקלפים על השולחן ולנהל סיכונים. אנשים מספיק מבוגרים להחליט אם הם הולכים על זה או לא. גם אנשים שקנו בשנות ה-80 קרקעות ברבבה או בצופים לא ידעו בביטחון מוחלט אם יקום שם ישוב".

אבל אז הגיעה סאגת עמונה ועופרה והסתבר שיישובים, אפילו ותיקים, הוקמו על קרקעות פרטיות. שהעבודה המשפטית היתה לקויה.

"בעמונה ובמקומות אחרים מדובר בטעות של המדינה. המדינה סברה שזה שלה, נתנה את האישור להקים יישוב כדין, ואז גילתה שמדובר בקרקעיות פרטיות. בזמנו, כשפליאה אלבק התעסקה בהכרזות על הקרקעות כקרקעות מדינה (ראו מסגרת), היא סימנה אותן על גבי מפה, אבל דברים לא היו מדויקים עד הסוף. אלבק סימנה את המפה בטוש שחור, ורק לפני כמה שנים הוחלט על הקמת 'צוות קו כחול' במינהל האזרחי, בהמלצת היועצמ"ש לממשלה, כדי לבדוק את כל אותן הכרזות. החלה בדיקה מיקרוסקופית וצוות קו כחול יוצר מצבים שהמדינה לא מצליחה לפתור.

"כתוצאה מכך, היום מוצאים שטחים מעובדים במקומות שסומנו בעבר כקרקעות מדינה, והתוצאה נוראית. אנשים שמשפטית עשו עיסקה כשרה פתאום מוצאים את עצמם בבעיה. אומרים להם שזו היתה קרקע פרטית. זה אבסורד, כי אנשים קנו כדין ובתום לב, עד שהוועדה ראתה תצ"א ישנה והחליטה שמבחינתה השטח היה פעם מעובד.

"מבחינה משפטית, חוק ההסדרה בסך הכול רוצה לאמץ את הסעיף בדין, שחל גם ביו"ש, ולפיו הבונה והנוטע במקרקעי הזולת, ובלבד שזה בתום לב ורק בדיעבד הסתבר שזו היתה טעות, אם שווי ההשקעה שלו גדול משווי הקרקע - יש לו את הזכות לקנות את הקרקע ולשלם לבעלים. זה חוק שלהם ולא שלנו. הוא היה קיים פה שנים. לכן אני חולק על המשפטנים שלא רוצים להגן על חוק ההסדרה. אלה בכל מקרה לא קרקעות שערבים עיבדו אותן בפועל, אחרת הם כבר היו בבג"ץ לעצור את זה. מה שקרה זה שפתאום היסטורית, בתצלומי אוויר מלפני 20 שנה, ראו בוועדת קו כחול סימן של חרישה, הוציאו את השטח מהקו הכחול, ויצרו בעיה אדירה".

יישובי שינה

ברחבי יהודה ושומרון ישנם כיום למעלה מ-150 יישובים. הגדולים שבהם הן הערים אריאל ומעלה אדומים, אבל גם תושבי הערים הללו נסמכים בעיקר על הערים שבתוך הקו הירוק.

- 50 שנה של ישיבה ביו"ש, והוקמו בה רק ישובי שינה.

"צריך להבין שאת יו"ש אי אפשר היה בשום שלב לתכנן בראייה כוללת. לא ידעו איפה יש קרקע זמינה. תכנונית זה אכן יצר בעיה, אבל ככה הוקמה המדינה וזו היתה גם הגישה הציונית. לא עשו את זה אחרת ב-1948".

- התוצאה היא שכל אנשי יו"ש נכנסים בבוקר לרכב ונוסעים לעבודה מעבר לקו הירוק.

"ובשכונות של פתח תקווה הדירות לא מתרוקנות ב-8 בכל בוקר וכולם נוסעים לתל אביב? ערי שינה קיימות גם בפתח תקווה ובהרצליה. זה טיעון שמאלני להגדיר את הישובים של יו"ש ככאלה. ההוא שגר ברעננה לא נתקע בכל בוקר בפקקים? אני גר היום בנחלים שליד פתח תקווה אחרי שנים בקרני שומרון. לוקח לי אותו זמן להגיע לתל אביב בבוקר".

- היום אפילו המתיישבים מודעים לחשיבות הגושים. לחשיבות של מאסה קריטית של תושבים.

"גם הגושים נוצרו מאסופה של יישובים קטנים, וצריך לזכור את זה. ברור שהיתה בעיה מובנית שלא היה לנו את כל הקרקע. כשאתה מתחיל עם יישוב ביו"ש אתה לא יודע לאן תגיע עם היקף הקרקע. אי אפשר לתכנן מראש אפילו את הגושים הגדולים. תמיד זה נוצר בדיעבד.

"מעבר לכך, אחרי תקדים ימית וגוש קטיף, ראינו שגם גוש אפשר לפנות. המחשבה שהיתה, פוליטית, שהתבססות גדולה בגוש זה מה שימנע את הפינוי הוכחה כלא מדויקת".

היינו סוג של קק"ל ביו"ש

קשה לשכנע את משה גליק להיחשף. "אני משתדל להיזהר", הוא מודה, "אתה לא יודע מי מכיר ומי זוכר אותך. הסתובבתי שנים בכפרים ועשיתי עסקאות. היו לי חברים שם ולא עשיתי שום דבר רע, אבל הכל השתנה".

במקור הוא מתל אביב. אחרי שירות צבאי במודיעין ושנה בישיבת מרכז הרב, הלך ללמוד משפטים באוניברסיטת בר אילן. "בשלב מסוים היו פרסומים בפקולטה בנוגע להתמחות אצל עורך דין אברהם סוכובולסקי, ששמו הלך לפניו". עו"ד סוכובולסקי נודע בשליטתו ב-12 שפות (רבות מהן ערביות) והוא ייצג בין השאר את הכנסיות בירושלים. גליק נצמד אליו כמתמחה, ונכנס איתו לנישה הייחודית של עסקאות מורכבות מול הציבור הערבי. בתחילת הדרך הסתובב ימים ארוכים בין כנסיות בירושלים. כך למד ערבית, ובהדרגה החל לערוך עסקאות ביו"ש.

השנים הן 1981-1982, "בדיוק כשההתיישבות ביו"ש מתחילה לפרוח". באותן שנים הוקמה הקרן לגאולת קרקע. "אנשי ציבור מיו"ש הקימו את הקרן ביישוב קדומים. עד אז, מי שעסק בעסקאות הללו היו סוחרים משני הצדדים והקרן חשבה שצריך להקים עמותה שתטפל בעניינים הללו גם על בסיס אידיאולוגי.

"אנשים שילמו כסף והכל נעצר"

"הם באו אלי, הייתי בסה"כ סטאז'ר צעיר, והסברתי להם שאם הם רוצים לא ליפול כדאי להם להיצמד לסוכובולסקי. כך היה. אני עשיתי את העבודה בפועל, הוא ליווה מלמעלה, ולמדתי תוך כדי תנועה".

מי ששינתה באותם ימים את כל עתיד העיסקאות מעבר לקו הירוק היא פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בנסיונותיה להסדיר את העיסקאות ביו"ש העדיפה אלבק לעבוד מול גוף מסודר וברור. אלבק קבעה בין היתר כי ללא רישום בטאבו לא ניתן לאשר תב"עות ולא להקים יישובים חדשים.

"זה היה תנאי קשה, כי הליך הרישום קשה וארוך", מסביר גליק, "זה תקע באותו רגע הרבה מאוד פרויקטים. אנשים שילמו כסף, היו באמצע הכנסת תוכניות, והיא עצרה הכל. אבל זה היה מהלך מאוד נכון. דרמטי אבל נכון. עד אז היה נורא קל לרמות".

הקרקעות ביו"ש אינן רשומות בטאבו. הירדנים החלו בהליך הסדרה של הקרקעות, אבל המלחמה ב-67 עצרה אותם והם הספיקו לרשום בעיקר את הערים הגדולות. רוב השטח מחוץ לערים נותר ללא רישום בטאבו, והעסקאות מתבססות רק על הרישום של מס רכוש, "מאלייה" בערבית.

"הבעיה שעל פי הגדרה חוקית, הרישומים במס רכוש לא מהווים הגדרה לבעלות אלא לחזקה בלבד, ובצדק. אנשים הרי עובדים על רשויות המס. כשהערבים רשמו בזמנו את הנכס היה להם אינטרס שלא לרשום את השטח המדויק. אפס בספרות הערביות מצויר כנקודה, כך שגם קל מאוד להוסיף נקודה על הנסח ולהכפיל את שטחו פי עשרה. אין שם אפילו מפה. בנסח של מס רכוש כתוב רק את שם הגוש והבעלים ואי אפשר לזהות את הקרקע בשטח. כדי להפוך אותה לרשומה אתה הולך עם הבעלים לשטח והוא מצביע על החלקה, אתה מסמן אותה, ועם המפה הזו אתה מגיש בקשה לרישום. איך אתה יודע שמה שהוא מצביע עליו נכון? כל השכנים מגיעים לשטח. ואז מסתבר ששילמת לפי 200 דונם ויש רק 20. היו נפילות גדולות מאוד. יהודים הסתערו באותן שנים על יו"ש והיו כמה אנשי קש ומתווכים יהודים שניצלו זאת היטב ועשו המון כסף. את הבעיה אתה לא מזהה תוך יום או יומיים".

ועדת השרים לענייני התיישבות קבעה שכדי להחליט על הקמת יישוב ביו"ש צריך מינימום של 400 דונם קרקע פרטית - אליה סיפחה המדינה עוד מאות דונמים של קרקע מדינה. "לכן, כולם שאפו - המתווכים, אנשי הקש והקונים - להגיע למפה של 400 דונם, וזה היה פתח לרמאויות ולניפוח שטחים. אלבק עצרה הכל ודרשה קודם רישום מסודר. היא גם זו שעשתה סקרים וקבעה ששטחים לא מעובדים הם אדמת מדינה. היה הליך של הכרזה, זמן להתנגדויות ועררים, ובסופו הוחלט מה מדינה ומה לא. ככה נוצרו אדמות מדינה ביו"ש, וכשהן היו צמודות לקרקעות שקנו יזמים, היו מקימים ישובים".

בדצמבר 1987 החלה האינתיפאדה הראשונה והכל נעצר. "אתה קם בבוקר והאיש שעבדת איתו במשך שנים לא קיים יותר. היו חיסולים שיטתיים של כל מי שעבד איתנו. הלנתי אצלי בבית בקרני שומרון אנשים שברחו מהכפר".

אבל עצירת העסקאות היתה גם שעתה היפה של הקרן. "הרבה מאוד קונים רצו שהקרן תרשום את השטחים שלה בנאמנות אצלה עבור אחרים, בגלל הניסיון שלנו וההבנה שהמציאות השתנתה. כך הקרן גדלה להיות סוג של קרן קיימת לישראל (קק"ל) ביו"ש. חלק מהקרקעות היו שלה, וחלק היא שימשה כנאמנת".

 פינוי הבתים בעפרה / צילום: רויטרס