טראמפ, היהודים וישראל: מה שנראה ברור, לא לגמרי ברור

אם יש דבר אחד שניתן להסיק מפגישת טראמפ-נתניהו, הרי הוא שהנושא המזרח תיכוני לא ממש מעניין את טראמפ, ושאין לו בשלב זה גם ידע מינימלי בנושא.

פחות מדי אנחנו יודעים בשלב זה על מדיניותו של טראמפ בשורה של נושאי מדיניות חוץ שיש להם קשר ישיר ו/או עקיף לישראל, ולא ברור אם הממשל האמריקאי בהנהגתו כבר גיבש אותה. נראה שלא. אבל, בכל זאת, נראה שניתן לשרטט אותה בכמה קווים.

שתי סוגיות מרכזיות מעסיקות את מדיניות החוץ של ישראל - הסוגייה הפלסטינית והאיום האיראני.

ההקשר הפלסטיני

ראשית, טראמפ, באמצעות משרד החוץ/חתנו קושנר, ינסה להשיג "דיל" בין ישראל לבין הפלסטינים, מהלך של השגת שלום שנכשל עד כה פעם אחר פעם. יחד עם זאת, ארה"ב לא תתאמץ מדי. אנחנו לא מעניינים אותו כפי שהיינו רוצים לחשוב. יתרה מכך, מדיניות ההתכנסות של טראמפ כבר הולידה התבטאות שלו נגד ההשקעה האדירה של ארה"ב במזרח התיכון, סכום שלטענתו ניתן היה לבנות בעזרתו את ארה"ב שלוש פעמים.

שנית, טראמפ יתמוך בגישה של שתי מדינות לשני עמים, למרות התבטאותו המגומגמת במסיבת העיתונאים, ויתמוך בהשארת גושי ההתיישבות, במניעת החזרת הפליטים לתחומי המדינה היהודית, ידרוש מהפלסטינים הכרה במדינה היהודית ויתמוך בגישתה של ישראל בדבר פירוז המדינה הפלסטינית.

שלישית, טראמפ יתנגד להרחבת התנחלויות או להקמתן, מחוץ לגושי ההתיישבות.

רביעית, טראמפ ממש לא יזדרז להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, ואפשר שישתמש בכך ובעוד אלמנטים כמנוף לחץ על הפלסטינים.

חמישית, ארה"ב תתמוך בישראל במסגרות בינלאומיות, ובעיקר באו"ם, ודברים בעניין זה כבר הושמעו על-ידי הנציגה האמריקאית באו"ם.

ההקשר האיראני

טראמפ הבהיר למן הרגע הראשון שהוא רואה בהסכם הגרעין איום מסוכן לשלום העולם ולישראל, ושהוא יפעל לביטולו. נראה שאת ביטולו המוחלט יהיה לו קשה להשיג, אבל הוא יפעל לשינויו, ואם לא ישיג את מבוקשו, הוא יחמיר מאוד את הסנקציות על איראן. מדובר בסנקציות כלכליות ובאיסור על כניסת איראנים לארה"ב, והוא כבר הפעיל צו בעניין זה, שהושעה לפי שעה.

איראן לא נשארה חייבת, ומעבר לליבוי היצרים בתוך איראן, ביצעה שיגור טיל בליסטי, שנאסר במפורש בהחלטת מועצת הביטחון.

לא ברור כרגע מה יהיו השלכות הקשחת המדיניות כלפי איראן על המצב הפנימי שם, ועל תגובתה של מי שטראמפ רואה בה, ובצדק, מדינת הטרור מס' 1 בעולם, ששולחת זרועות לא רק לסוריה, אלא גם לעיראק מזה וללבנון (חיזבאללה) מזה. איראן אינה מסתירה את כוונתה להפוך למעצמה אזורית, וישראל, כמובן, מפריעה לה.

טראמפ ינסה לגבש חזית סונית מתונה, הן כנגד השיעים בראשות איראן, והן כנגד הסונה הקיצונית בדמותו של דאע"ש. חזית כזו תהיה מורכבת בעיקר ממצרים, מערב הסעודית, ממדינות המפרץ ומטורקיה, והשאלה היא, כיצד תשתלב בה ישראל. זו יכולה לשמש גם המטרייה של הניסיון לפתור את הסוגיה הפלסטינית.

יש קשר בין שתי הסוגיות האלה, ולא יהיה זה מרחיק לכת לחשוב, שהנושא האיראני הוא הרבה יותר חשוב לממשל האמריקאי מנושא ההתנחלויות, ואם צריך יהיה להקריב את ההתנחלויות - כי הן יפריעו לממשל בגיבוש חזית אנטי-איראנית - הוא לא יהסס לעשות זאת.

התמיכה המסורתית של ארה"ב בישראל מבוססת על שותפות אינטרסים ועל ערכים משותפים. טראמפ חף מערכים, ומסוכן מבחינת ישראל לבסס הכול על אינטרסים, שהיום הם אלה ומחר הם אחרים.

לא בדיוק ידידי ישראל

אחרי שאמרנו את כל הדברים הללו, צריך להכניס שתי הסתייגויות.

ממשל טראמפ לא בדיוק מורכב מידידי ישראל. משרד החוץ האמריקאי נטה לאורך שנים לשים דגש על האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון הערבי, ואף שתלותה של ארה"ב בנפט הערבי פחתה מאוד, משרד החוץ איננו, ולא יהיה, פרו-ישראלי. מדיניות, בדרך כלל, לא משתנה באבחה אחת, בוודאי כאשר מדובר במעצמה גדולה. מזכיר המדינה הנוכחי, רקס טילרסון, כדאי להזכיר, מגיע מתעשיית הנפט.

נוסף על כך, טראמפ הוא נשיא חדש, חף מערכים, מכור לביזנס, לדילים ולרייטינג, ואם הוא יחשוב בסיטואציה מסוימת שזה כדאי לו, וכדאי לאמריקה, הוא לא יהסס "למכור" את ישראל, במיוחד אם יהיו לו כאלה גם מישראל שיעזרו לו בכך. אישיותו המאוד בלתי צפויה, יחד עם צורך בהצגת הישגים, כאשר סף התסכול שלו נמוך כל כך, יכולים לייצר הפתעות, ולאו דווקא חיוביות.

ישראל הייתה תמיד תלויה בארה"ב, הן כלכלית והן צבאית, וברגעים קריטיים היה זה הנשיא שהכריע. בין שהיה זה טרומן (הקמת המדינה), ניקסון (מלחמת יום הכפורים) , וכיום טראמפ, שעלול, כאמור, להפתיע.

יותר מזה, טראמפ, שסוחב אחריו לא מעט תביעות משפטיות מן העבר, תיק "רוסי" לא פתור וערבוב אינטרסים בין הפרטי לבין הממלכתי, עשוי למצוא את עצמו מועמד לתהליך של "אימפיצ'מנט" - הדחה.

זיהוי יתר של ישראל עמו, ועם מדיניותו, יש בו סיכון לא קטן להרעה ביחסי ישראל עם מדינות אחרות, דוגמת סין ומדינות אירופה. אגב, במקרה של הדחה בפועל, סגנו - פנס - שמרן קיצוני, שהיה מושל אינדיאנה, יהיה כנראה ידיד הרבה יותר יציב למדינת ישראל.

מיהו ידיד?

ובכלל, כאשר מדובר בידיד, השאלה היא מיהו ידיד? זה שתומך בהתנחלויות, או זה שמסתייג מהן? זה שיקשיח עמדות כלפי איראן, או זה שינסה להגיע איתה להבנות משופרות? כל עוד מדינת ישראל לא הגדירה לעצמה בבירור לאיזה הסדר היא עצמה חותרת עם הפלסטינים וכיצד היא תשתלב במרחב, המושג "ידידות" יישאר חמקמק.

והסתייגות שנייה: מעבר לסוגיות האלה, יש למדיניות טראמפ בנושאים אחרים לגמרי, כמו סוגיות גיאופוליטיות: סין, רוסיה, מדיניות בינלאומית שבבסיסה התכנסות פנימה, וכמו סוגיות כלכליות: יחסו להסכמי סחר, הטלת מכסי מגן, הבאת חברות אמריקאיות חזרה לארה"ב, לכל אלה יש השלכות עקיפות על ישראל, הן מדינית והן כלכלית. במישור המדיני, ישראל מנהלת מדיניות ברורה של פנייה לדרום-מזרח אסיה. מתיחות גדולה בין ארה"ב לבין סין תציב בפני הדיפלומטיה הישראלית אתגרים לא פשוטים.

במישור הכלכלי, יש לישראל מה להפסיד ממדיניותו של טראמפ לבטל הסכמים גושיים (NAFTA, (TPP ומהדגש שלו על יצירת מקומות עבודה לאמריקאים והחזרת חברות לארה"ב, וזאת בהקשר של מרכזי הפיתוח של חברות טכנולוגיה מובילות בישראל.

הבעיה האנטישמית

ואשר ליהודי ארה"ב, אין זה מקרה שגל של אנטישמיות שוטף את ארה"ב דווקא עכשיו. גל זה מוצא את ביטויו, בינתיים, בחילול בתי קברות, בציור צלבי קרס וכדומה. מדוע זה התעורר דווקא עכשיו?

הרי הטענה היא שטראמפ אינו אנטישמי, שכן יש לו "פוליסת ביטוח", מעין אליבי: חתנו יהודי, בתו התגיירה, ילדיהם מתחנכים בבית ספר יהודי, כמה משריו יהודים, טראמפ עצמו הכריז כי הוא אינו אנטישמי ויצא בהצהרה מאוחרת, צריך לומר, נגד האנטישמיות. גם בנאומו הראשון בפני הקונגרס ייחד חלק חשוב לגינוי האנטישמיות. אבל, "באותה נשימה", הוא לעג בכנס של האליטה של יהדות ארה"ב שהוא אינו זקוק לכספם.

בכל מקרה, טראמפ מדבר באופן מעורר חלחלה נגד מוסלמים על רקע הטרור האיסלמי, ומי שמדבר נגד מיעוט כלשהו, לא יכול לשים מחסום לעניין. זה מתחיל במוסלמים בארה"ב וזה עובר ליהודים, ואין זה מקרה שיש גילויים של שיתוף פעולה, תמיכה הדדית וסולידריות ביניהם.

שנאת זרים, באשר היא, אינה יודעת לעצור. נשיאותו של טראמפ נותנת דרור לאנטישמיות חבויה נגד ההון היהודי ונגד "השליטה" של היהודים בתקשורת, אותה תקשורת, נזכיר, שאותה מגדיר טראמפ כאויבת העם.

תומכי טראמפ, שלא צריכים הרבה יותר מזה, מתרגמים את זה ל"יהודים הם אויבי העם". בחירתו של טראמפ, כשלצדו יועצו הראשי והאיש המרכזי בממשל, סטיב באנון, וכנראה האיש המשפיע ביותר על טראמפ, אנטישמי עם קבלות, נותנת "לגיטימציה" לחוגים אנטישמיים מאנשי מסיבת התה, דרך "ברייטברט" ועד לאנשי קו-קלוקס-קלאן. מדיניות של התכנסות פנימה, של "אמריקה תחילה", ולאומנות, לא צפויה להיטיב עם יהודי ארה"ב.

הכתבות הקודמות בסדרה: [מה יהיה מחיר הלאומנות של טראמפ בנוסח "אמריקה תחילה"?] [כבוד הנשיא, "דילים" במרחב הגיאופוליטי קצת יותר מורכבים]