מנץ דורס לדוכיפת לאומית

לפני תשע שנים, בשנת 2008, הודיע נשיא המדינה דאז, שמעון פרס, כי הדוכיפת נבחרה להיות "הציפור הלאומית של ישראל". פרס, כמתבקש משמו (עוף דורס גדול), העדיף את הנשר (עוד עוף דורס גדול) כציפור הרשמית, אך קיבל את רצון הציבור, שהעדיף את הדוכיפת החביבה. והיום, בחלוף תשע שנים מאז, עוד עוף דורס, נץ ידוע, ומשחר לטרף, מאמץ את הדוכיפת ומתהדר בארשת נוצות ממלכתית. קבלו את אביגדור ליברמן.

קשה להקל ראש במהפך שעבר השר ליברמן מאז כניסתו למשרד הביטחון. מי שהתחרה בעצמו עם אמירות קיצוניות וחסרות אחריות, איים "להפציץ את סכר אסואן", כמו גם את טהראן, והבטיח "לשלוח את הנייה להתאחד עם בוראו", נרגע, ולכאורה התמתן. ליברמן הפוליטיקאי הקיצוני, השליט היחיד של מפלגה שהפכה לשם נרדף לשחיתות ממוסדת, הפך לליברמן שר הביטחון, השר השני בחשיבותו בממשלה. האיש שיזם צעדים אנטי-דמוקרטיים נגד אזרחים ערבים ונגד עמותות שמאל, הפך להיות הסמן השפוי של ממשלה קיצונית-ימנית, המונהגת בידי ראש-ממשלה אחוז אובססיות, ושרים המייצגים ציבור מתנחלי-קיצוני ומשיחי. אכן חזון אחרית הימים.

קשה להאמין, שאותו ליברמן מודע היום למורכבות בכל הנוגע למעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, גם - ואולי במיוחד - בעידן דונלד טראמפ. מסיבה זו, טען השר, כי התנגד ל"חוק ההסדרה", שולל החלת ריבונות על השטחים, מחשש שצעד כזה יביא למשבר עמוק עם הקהילה הבינלאומית ועם הציר הערבי המתון. היום, בהיעדר שר חוץ במשרה מלאה, ליברמן נמצא על תקן של "גם וגם": מקיים תיאום מדיני וביטחוני עם הצמרת האמריקנית, ומהווה ציר חשוב ביחסים ההדוקים עם מוסקבה. אפילו במדינות מסוימות במזרח-התיכון הוא כבר אינו נחשב לפרסונה נון-גרטה.

גם מבחינה פנימית, ליברמן משדר יציבות ואחריות. הוא הביע התנגדות נחרצת להליכה לבחירות - אמנם משיקולים פוליטיים אישיים, אך גם מאחר שהוא זיהה את הסנטימנט הציבורי השלילי לצעד כזה. הוא הפציר לכבד את החלטת בית-המשפט בעניין "החייל היורה" (אף שדעותיו בנושא ידועות), והציג תוכנית היפרדות מהפלסטינים, הכוללת ויתור על שטחים בהיקף משמעותי.

ברור לכול כי ליברמן רואה את עצמו כמועמד לראשות ממשלה והוא בונה את כוחו בהתאם. על אף שהוא טען, כי אל לנתניהו להתפטר בעקבות החקירות נגדו (והרי הוא אחד שיודע), ליברמן נערך למהלך הפוליטי הגדול הבא. מסיבה זו הוא ממתג עצמו מחדש כמנהיג אחראי ושקול, מפוקח ופרגמטי, בעל מהלכים בזירה הבינלאומית, קברניט אמיתי.

ליברמן מכוון בעיקר לקולותיהם של מצביעי הימין המתון, החילוני או המסורתי, שהממלכתיות חשובה להם (אבל עד גבול מסוים). הוא מאמין שבהינתן התנאים הנכונים, הוא יוכל למשוך גרעין ליכודי זה, כמו גם חלק ממצביעי המרכז שמאסו בבנימין נתניהו, וכנראה יזלגו לכיוונו של יאיר לפיד, משה כחלון ואולי גם משה-בוגי יעלון. זהו כנראה גם הרקע למשבר שיזם ליברמן מול המכינה הקדם-צבאית בעלי - ולמעשה מול הנהגת הציונות-הדתית - כאשר איים להפסיק את התמיכה במכינה, אם ראש המכינה, הרב יגאל לוינשטיין, לא יתפטר.

ליברמן מזהה את תחושת הקבס הציבורית מהתבטאויותיו גסות הרוח של "איש החינוך", המבאיש את דמותו של מוסד חינוכי מפואר, והוא מנסה להרוויח מכך הון פוליטי, במיוחד בכל האמור לבידול הנחוץ כל-כך מעוד שר ימני שחותר לראשות הממשלה, נפתלי בנט.

אלא שעבור ליברמן השעה ל"מהלך הגדול" עדיין אינה כשרה. תהליך המיתוג טרם הושלם, ומבחינה פוליטית הוא עדיין חלש. נכון, הוא נמצא בעמדת זינוק טובה - משרד הביטחון הוא ה-מקום לבנות תדמית ממלכתית ולצבור אהדה וניסיון. אך עליו להמשיך ולבדל עצמו מיריביו העתידיים על הנהגת הימין, ובראשם בנט, ולזהות עצמו כמנהיג חזק, אך שפוי. מעל לכול, עליו למצוא אכסניה פוליטית מרכזית יותר, ופחות נישתית ממפלגה המזוהה כתנועה סקטוריאלית של עולים. ובכלל, לאור התנהלות הממשלה המטורללת, ליברמן רק צריך להמתין. כי כל יום שעובר עושה לו טוב יותר.

אפשר לפרש את התנהלותו של ליברמן ברוח אמרתו של אחד מראשי-הממשלה המיתולוגיים, אריק שרון, שאמר כי "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", כשניסה להסביר את המהפך שעבר, ושהוביל אותו ליזום את ההתנתקות. ליברמן, בדומה לשרון, הוא קודם כול פרגמטיסט, ובזה כוחו.

אך חשוב מזה - מה אומרת העובדה שאדם כליברמן הופך לא רק לשר ביטחון, אלא גם למועמד פוטנציאלי לראשות הממשלה, על החברה הישראלית?

■ הכותב הוא מרצה למדע המדינה באניברסיטת ת"א