פשיטת רגל מדינית

מעניין מה חושבים הניאו-נאצים באמריקה על אוסף היהודים האורתודוקסיים מניו-יורק, המקיפים את דונלד טראמפ. הם, הניאו-נאצים, קיבלו את ניצחונו בהתלהבות בלתי רגילה. "הייל טראמפ, הייל ניצחוננו", קרא ריצ'רד ספנסר, האידיאולוג הבולט ביותר של הניאו-נאצים, במסיבת ניצחון בוושינגטון. עכשיו הם נאלצים להיתקל בקושניר, בכהן, בפרידמן, בברקוביץ, בגרינבלט, באפשטיין. הם רשאים להיזכר בחיוויו הידוע לשמצה של ניקיטה חרושצ'וב, מנהיג ברית המועצות בעשר השנים שלאחר מות סטאלין, "יותר מדי אברמוביצ'ים".

אחד מהם, נדמה לי דייוויד דיוק, לפנים "המכשף הגדול" של הקו-קלאקס-קלאן, כתב באכזבה ניכרת, "האם היה ממשל טראמפ מעלה בדעתו לשלוח אמריקאי מוסלמי כמתווך בין ישראל לפלסטינים? ערבי בכאפייה? ג'ייסון גרינבלט, בוגר ישיבת ההסדר באלון שבות, חובש כיפה שחורה (הוא הסיר אותה בביקורו הנוכחי בישראל), הוא המתווך האמריקאי ההוגן, ממשיך מסורת ארוכה של מתווכים יהודים באזור. היהודי גרינבלט הוא נציג הממשל שנחשב לאנטישמי, וגם נציג המיעוט הנרדף והמדוכא".

אה, מצטער, סליחה, זה לא דייוויד דיוק, זה גדעון לוי ב"הארץ" (16 במארס). הכיפה השחורה הפריעה לו, לכותב רב-האנפין הזה, עתיר האסוציאציות ההיסטוריות, הסבור שהיהודים "הם המיעוט הרעשני ביותר [בעולם], המקים מהומה על כל התקפה עליו".

מר לוי בוודאי עיין בכתבי מרקוס אורליוס לפני שכתב את רשימתו. הקיסר הרומאי הגדול, אינטלקטואל מעמיק ויודע ספר, התלונן: "נקעה נפשי מן היהודים המטונפים, הרעשנים האלה".

85 שנה של יהודים

צריך להודות, שהיהודים בבית הלבן הם אוסף מעניין ויוצא דופן, לא מפני שיהודים מופיעים שם בפעם הראשונה. כמעט לפני 85, הנשיא פרנקלין רוזוולט הביא איתו נבחרת של יהודים מניו-יורק, כדי להעמיד את תוכנית ה"ניו דיל" שלו על רגליה. לטרומן ולקנדי היו יהודים. ג'ונסון מינה שני יהודים לבית המשפט העליון, לפני ששלח אחד מהם להיות שגריר באו"ם. יהודים שימשו יועצים בכירים בממשל קרטר, ונשיא הקונגרס היהודי העולמי, נציג בולט של המיעוט הרעשני, צורף לקבינט. שני יהודים בלי כאפייה, סליחה בלי כיפה, היו שליחיו המיוחדים של קרטר לתהליך השלום.

ביל קלינטון אהב את היהודים. ששה מ-29 האנשים ששימשו בכל הקבינטים שלו היו יהודים, כולל שני שרי אוצר ומזכירת מדינה. הוא ניסה למנות שתי נשים יהודיות לכהונת שר המשפטים. לא הסתייע, שלא באשמתו. אחד משני יועציו לביטחון לאומי היה יהודי. שלושה יהודים החזיקו בתואר "יועץ בכיר לנשיא". יהודייה אחת הביאה לו פיצה. אה, זה לא נחשב. יהודי היה שליחו למזרח התיכון, יהודי היה שגרירו בישראל (פעמיים), יהודי היה שגרירו במצרים. לברק אובמה היה שיטפון של יועצים יהודיים בכירים ביותר, כולל ראש הסגל ואמרגני ניצחונותיו בבחירות ב-2008 וב-2012.

אבל הנה ההבדל בין היהודים ההם ליהודים של טראמפ. היהודים ההם היו פחות או יותר ליברליים, או פרוגרסיביים. אמנם אחד היה אורתודוקסי (דן קרצר, יועץ במחלקת המדינה והשגריר בישראל ובמצרים), אבל הוא מעולם לא חבש את הכיפה בפומבי, והיה מבקר תקיף של מדיניות ישראל.

במובן הזה, הם היו נציגים אופייניים של החתך הדמוגרפי היהודי באמריקה. שני שלישים של יהודי אמריקה מצביעים לטובת המפלגה הדמוקרטית, ומחזיקים בהשקפות פחות או יותר ליברליות בענייני פנים, כלכלה וחוץ. אלה היהודים שרוב הישראלים מכירים.

השליש המצביעים בעד הרפובליקאים נטו להיות אנשי פיננסים בצירוף כמה פלחים של מקצועות חופשיים. הם היו מתונים פוליטית, ונטו להתערות בסביבתם הלא-יהודית. הם גם נטו לא להיות מעורבים פוליטית. במשך שנים ארוכות, מי שחיפשו יהודי רפובליקאי בעל השפעה, היו פונים אל איש אחד ויחיד, מאקס פישר בדטרויט. פשוט לא היו אחרים.

לא על הגשר בסלמה

נשיאות טראמפ מעניקה לנו הזדמנות להתוודע אל פלח של יהודי אמריקה, שמעולם לא ראינו סמוך לפסגת הכוח הפוליטי: דתיים, ימניים מאוד, בעלי השקפות שמרניות בענייני פנים וחוץ. אלה היהודים שלא תמצאו במנהטן, או בברוקלין הייטס. תוכלו למצוא אותם בברייטון ביץ' ובקווינז; בפרוורים המרוחקים של ניו-יורק; בחלקים של לונג איילנד.

זאת פגישה מפתיעה, כמעט מעוררת אי-נוחות. את יהודי אמריקה פינק במשך עשרות שנים הדימוי של היהודי הצועד ב-1965 לצד מרטין לותר קינג אל העיר סלמה שבמדינת אלבמה, להגן על זכויות האזרח של השחורים. כאשר הופיעו בשנות ה-70 של המאה שעברה ראשוני השמרנים החדשים ("ניאו-קונז"), הוגה דעות יהודי אחד, ארל שוריס, כתב עליהם ספר ששמו "יהודים ללא חמלה". צודק או לא צודק, זה הרושם שהם עוררו אצל רוב היהודים האחרים.

עכשיו יש לישראלים בעיה דחופה: מה לעשות בדייוויד פרידמן, השגריר החדש של ארצות-הברית בישראל, עורך הדין של טראמפ לענייני פשיטות רגל, מממן התנחלויות ושונא שמאלנים. הבעיה אינה דעותיו הפוליטיות. הן אינן לגיטימיות פחות מדעותיהם של קודמיו הדמוקרטיים, ידידי מחנה השלום, מבקרי ההתנחלויות. בעיית פרידמן נוגעת לערכיו. בעיניו, יהודים שאינם הולכים בתלם הרשמי של ישראל שקולים כנגד סייעני הנאצים. זו הכרזה שאין ממנה חזרה. היא הגדירה את אישיותו ואת מרכיביו המוסריים, והגדרה כזאת אי אפשר למחוק רק מכוח הצהרה בשימוע בסנאט.

נוכחותו בארץ היא אקט של הקנטה, אם לא של גסות רוח. אי אפשר להחרים אותו פוליטית, בגלל הדגל שהוא מייצג. אבל אין כל סיבה לעלות לרגל אל חווילתו, או להשתתף בקוקטיילים שלו. שולחיו יצטרכו למהר ולגלות מה עקרה היא שליחותו, ומה מחפירה. הביתה, מר פרידמן, פשיטת רגל ממתינה לך שם.