מהפכת המזונות השוויוניים

אחת למספר חודשים מופיעות בתקשורת כותרות על מהפכת "חיוב המזונות" הקרבה. פעם מבטיחים ששרת המשפטים איילת שקד תקדם חוק מהפכני בנושא, ופעם מבטיחים שבית המשפט העליון עומד לתת החלטות מהפכניות בנושא, אך בפועל המהפכה מתחילה מלמטה - תחילה בבתי המשפט לענייני משפחה וכעת גם בבית הדין הרבני.

במקרים רבים חיוב האב בתשלום מזונות ילדים לידי האם מוצדק ואף הכרחי. כך, במקרים שבהם פערי ההשתכרות בין האב לאם הם גדולים, ללא חיוב מזונות ייווצר גם פער גדול בין תנאי המחיה שיסופקו לילדים על-ידי האב - לעומת האם, שמידרדרת לא פעם לעוני ממשי אלמלא המזונות. כך גם במקרים שבהם האם היא זאת שנושאת במרבית ההוצאות עבור הילדים, היא שרוכשת עבורם את הביגוד וההנעלה, רוכשת ספרי לימוד, משלמת לוועד הכיתה, קונה מתנות לימי הולדת וכו'.

הבעיה היא שלמערכת המשפט אין כיום מענה למקרים ההפוכים, שבהם ידה הכלכלית של האם היא על העליונה, ועדיין האב הוא שנדרש להעביר לידיה כספים. עול תשלום מזונות הילדים מהאב לידי האם מקומם גם במקרים, שנעשים יותר ויותר שכיחים, בהם השתכרות שני ההורים דומה, ואף הזמן שבו שוהים הילדים עם כל אחד מההורים זהה.

חוסר הצדק שבהטלת הוצאות כופלות על האב במקרים כאלה הופך לעוול גדול עוד יותר, כאשר מדובר בהורים בעלי השתכרות ממוצעת או נמוכה. כך, אב שמשתכר מתחת ל-10,000 שקל בחודש ייגרר מהר מאד לחובות, אם בנוסף להוצאותיו על שכר דירה והוצאות שוטפות ישירות עבורו ועבור הילדים, הוא יחויב בעוד אלפי שקלים של תשלום מזונות לאם.

מקובל היה לתלות את "האשם" שבעיוות הדין האמור בהלכה היהודית, שהיא המשפט המנחה בתחום דיני המזונות, ועל-פיה מוטלת על האב חובה אבסולוטית "לזון" את ילדיו עד גיל 6. תקנות הרבנות הראשית הרחיבו את החיוב עד גיל 15, וכך נהגו הן בתי המשפט והן בתי הדין הרבניים עד השנים האחרונות.

בפסק דין שניתן השבוע בבית הדין הרבני בחיפה, מבהיר בית הדין הרבני כי הפרשנות שנתנו בתי המשפט להלכה היהודית ולתקנות הרבנות הראשית היא שגויה, וכי בעידן המודרני חובת האב לזון את ילדיו יכולה להתבטא גם בהוצאות ישירות שלו על הילדים, מבלי לשלם מזונות לאם.

לדברי בית הדין הרבני, תקנות חכמי ההלכה והרבנות הראשית נועדו לאבות שאינם מכלכלים את ילדיהם באופן ישיר, ונדרשת החלטה שיפוטית שתאכוף זאת עליהם. אולם כאשר מדובר בהורים גרושים המנהלים משמורת משותפת מלאה, כלומר האב מגדל בפועל את ילדיו מחצית הזמן, הרי שהוא זן אותם באמצעות מזון ובגדים שהוא רוכש עבורם בעצמו, ואין מקום לחייבו בחיוב כפול - גם לשלם הוצאות ישירות וגם לשלם מזונות לידי האם.

יתר על כן, הוסיף בית הדין, לא פעם תשלום המזונות לידי האם עונה בצורה טובה פחות על צורכי הילדים מאשר מימון ישיר שלהם על-ידי האב. התשלום הישיר מבטיח שהכספים עבור הילדים יגיעו ליעדם, ולא ישמשו בידי האם לתשלום עבור צרכים אישיים שלה תוך הזנחת הילדים, כפי שמתלוננים חלק מהאבות.

במקרה הספציפי שעמד בפני בית הדין, 3 ילדי הצדדים חולקים את זמנם באופן שווה בין בתי שני ההורים. האב משתכר סך של 11,400 שקל נטו לחודש, ואילו האם מרוויחה סך של 7,300 שקל לחודש, ובנוסף היא מקבלת את קצבת הביטוח הלאומי עבור הילדים בסך של כ-500 שקל. לאור זאת בית הדין חייב את האב לשלם לאם מזונות בסך של 1,750 שקל עבור 3 הילדים - ובכך הביא את שני ההורים להכנסה מאוזנת של כ-9,500 שקל בחודש.

מזונות אלה, העומדים על פחות מ 600 שקל לחודש (ללא מדור והוצאות חריגות בתחום החינוך והרפואה), נמוכים באופן קיצוני מהסכום שהיה מקובל עד לא מכבר כמינימום שלא ניתן לרדת ממנו - 1,400 שקל לילד, ומהווה מהפכה של ממש.

האתגר במקרים כאלה הוא הפיקוח - כיצד מוודאים שכל אחד מההורים אכן ירכוש לילדים את מה שנחוץ להם, ולא יריץ את הילדים ככדור בין ההורים: "תבקש מאמא שתקנה" מצד אחד ו"תבקש מאבא שיקנה" בצד השני.

לכן הצעד לקראת הפחתה של דמי המזונות במשמורת משותפת הוא מבורך, אך דורש התחשבות לא רק בנתונים הפורמליים של גובה הכנסות ההורים וחלוקה טכנית של זמני השהות - אלא בשוויון המהותי בנטל ובתקשורת בין ההורים. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il