מי פה מטורף?

1. איבדו את הבושה. ירום אריאב, מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר תחת השרים הירשזון, בר-און ושטייניץ, הוא סיביל סרוונט אמיתי. הוא צמח בשירות המדינה וחזר אליו לאחר שמילא שורה של תפקידים בכירים בקבוצת כימיקלים לישראל בארץ ובעולם. עמדותיו תמיד היו חדות וברורות, אבל גם תמיד נטולות זהות פוליטית. הוא מעולם לא הרגיש צורך לשרת אינטרס של שר מסוים - רק את האינטרס הציבורי. לכן כששואלים את דעתו על המלצות הוועדה בראשות שרת המשפטים איילת שקד ושר התיירות יריב לוין, זו שקבעה כי השרים יורשו למנות משנים למנכ"ל ללא מכרז או ועדת איתור, הוא מתקשה להסתיר את הכעס.

"זו שערורייה גדולה, אובדן דרך רציני עם השפעות אסטרטגיות קשות על שירות המדינה", הוא אומר לי. "ברור שתמיד היה את הדבר הזה של מינוי 'אנשינו', זה אפיין מאוד את השנים הראשונות של הקמת המדינה ומעולם לא פסק. אבל לכולנו היה גם ברור הכיוון: שפועלים לשנות את זה ולהשתחרר מהמינויים הפוליטיים. גם כשמינו בעבר מנכ"לים שהיו מזוהים פוליטית, תמיד היו להם את הכישורים המהותיים שדרושים. בשנים האחרונות, לעומת זאת, הכל הולך. המחסום הוסר, איבדו את הבושה".

אריאב לא קונה את הנימוק בדבר "חיזוק המשילות". אם יש משהו שצריך לחזק, הוא אומר, זה את המקצועיות. "יש קונצנזוס היום בקרב מומחים בתחום שלפיו כדי לייצר משק מתקדם וצומח תוך שירות נאות לאזרח, צריך סקטור ציבורי מקצועי שמסתכל על השירות לציבור במלוא מובן המילה. ברגע שאתה יוצר כללי משחק כאלה שהמשמעות שלהם היא 'חלוקת שלל', אז כל השירות הציבורי נפגע. כי זה לא רק בזבוז כספי ציבור, כמו במקרה של המשנים למנכ"ל, זה אובדן אמון הציבור שפוגע יותר מכל דבר אחר".

הבעיה, אני אומר לו, שאתה מתכחש למציאות. הרי השרים ממילא יעשו הכל כדי לתמרן את ועדות האיתור כך שיתקבלו בסוף "האנשים שלהם", אז למה לא לתת להם את מה שהם רוצים ולחסוך את עוגמת הנפש של כל אותם אנשים טובים שהגישו מועמדות במסגרת הליך מיותר ומכור מראש. "מה שאתה אומר בעצם זה שאם כולם גונבים, בוא נהפוך את הגניבה לעסק חוקי. אני אומר הפוך: בואו נילחם בזה", הוא מסביר.

נציב שירות המדינה, משה דיין, השמיע "התנגדות תקיפה" יום לאחר פרסום ההמלצות, אבל התקיפות הזו הצליחה להצחיק לא מעט גורמים בכירים בירושלים. דיין נחשב לאחד הנציבים האפורים והפחות דומיננטיים שידע שירות המדינה, בלשון המעטה, מה שמסביר את הקלות שבה שקד ולוין "דילגו" מעל הגוף שאמור לעסוק בדיוק בנושאים האלה.

"אני לא רוצה לחלק ציונים לנציב זה או אחר, אבל ברור ששומרי הסף הם הראשונים שצריכים לצעוק - כולל הפקידות המקצועית במשרד האוצר", אומר על כך אריאב. "זה פיגוע אסטרטגי שעובר מתחת לרדאר של כולם".

2. לנצח גם כשמפסידים. "התאבדות", ככה כינו גורמים רבים במערכת הפוליטית את ההחלטה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ' להתמודד בבחירות להסתדרות. אחרי שהפסידה את הנהגת העבודה לבוז'י הרצוג ואפילו את ראשות ועדת הכלכלה לאיתן כבל, מה היא צריכה להפסיד גם לאבי ניסנקורן, הם שאלו את עצמם - במיוחד כשמדובר ביו"ר מוצלח בסך הכל שלא דבק בו רבב. אבל יחימוביץ', פוליטיקאית משופשפת כבר למעלה מעשור, יודעת שבפוליטיקה כמו בפוליטיקה, גם להישאר על הגלגל זה סוג של ניצחון.

אחרי שהיא נדחקה ודשדשה בתוך המפלגה, ההתמודדות בהסתדרות עושה לה רק טוב: היא הביאה לה בינתיים תקשורת בשפע ואפשרה לה להניף מחדש את הדגל החברתי-כלכלי שבשבילו נכנסה לפוליטיקה מלכתחילה. מה יקרה אם תפסיד? על התרחיש הזה היא כבר עובדת מהיום הראשון של הקמפיין. היא דאגה שהפסד כזה ייצרב כניצחון של כוחות הרשע, של מנגנון עתיר משאבים, של דילים פוליטיים שגברו על אידיאולוגיה.

הנרטיב של הלוחמת האמיצה בארגון הגדול והמסואב נוטף מכל הודעה לעיתונות שלה. אפילו משפחת עיני גויסה למשימה תוך הצגתה כמשפחת פשע, השולטת בכל צעד של היו"ר הנוכח, משל היה בובה על חוט - "קוף", בלשון המאפיה. היא דאגה מבעוד מועד לדרוש גם את הוצאת הקלפיות ממקומות העבודה והעברתן למקומות ציבוריים כמו בבחירות לכנסת - עוד משהו שלא צפוי לקרות אבל מניח את התשתית לנאום: הייתי דוד מול גוליית - אבל הפעם גוליית ניצח.

וכך, כשהיא נישאת על גלי האהדה לאנדרדוג, הרבה בזכות החברים בתקשורת שמסתירים את העובדה שמדובר באחת הפוליטיקאיות האגרסיביות שידעה הכנסת, היא תוכל להמשיך אל היעד הבא. אולי שוב בתוך מפלגתה, אולי במסגרת פוליטית סוציאל-דמוקרטית חדשה. אם תראו שם גם את ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, נסו לא ליפול מהכיסא.

יחימוביץ' - בניגוד לציניות שבה התבטא הפרטנר שלה, איתן כבל, ביחס לחוסר העניין שלו בהסתדרות - באמת רוצה בטובת הארגון הזה ומאמינה בלב שלם בחיוניות של קיומו וחיזוקו. לכן כשהיא זוכה לרוח גבית ולהתגייסות מביכה דווקא מצד שונאי ההסתדרות בתקשורת הישראלית, היא משתפת פעולה אבל מתגרדת כל הדרך מרוב פריחה אלרגית.

השיא הגיע כשאותם גורמים, שהם תמיד בעד עבודה מאורגנת כלפי חוץ (כל זמן שמדובר במפעל שימורים אי שם בחצור הגלילית), שאלו את יחימוביץ' איך היא תתמודד עם האיוולת לכאורה ששמה "דור ב" - אותה שכבה של עובדים במקומות עבודה גדולים שזוכים לתנאים נחותים ביחס לעובדים ותיקים יותר שעושים בדיוק את אותה עבודה.

הרי לכם הצביעות במלוא תפארתה: כבר לפני שני עשורים דרשה המדינה (בצדק) להפחית את רמות השכר של עובדי החברות הממשלתיות, שנסקו למספרים חסרי היגיון לעתים. המדינה דרשה גם להגמיש את ההסכמים, בעיקר בכל הקשור לקביעות הברזל שאפיינה אותם. אז במקום לשנות את ההסכמים לכלל העובדים ולהרע את תנאיהם, הוסכם שהתנאים החדשים והמופחתים יחולו על כל מי שייקלט מאז ואילך. להלן: דור ב'. זה בעייתי, זה מייצר תרבות ארגונית לא בריאה במיוחד, אבל החשיבה הייתה שיום אחד אחרון העובדים שנמנים עם "דור א" ייצא לפנסיה והעוול יגיע לסיומו, על כל רבדיו.

איפה הצביעות? בכך שאותה תקשורת שנלחמה בהשתוללות השכר ודרשה להפסיק את החגיגה, היא זו שחובטת עכשיו בהסתדרות על כך שהסכימה לבניית מספר מעמדות במקום עבודה אחד. ויחימוביץ'? נושאת את דגל המהפכה. לא אכפת לאותם עיתונאים מודאגים ורחבי לב שמאחוריה ניצבים גם אלון חסן, גילה אדרעי ופנחס עידן, שכל כך הושמצו על ידם עד לא מזמן. המטרה, אתם יודעים, מקדשת את האמצעים.

מי פה מטורף?

יש משהו מפתה בתזה שמייחסת לראש הממשלה בנימין נתניהו תכונות של מטורף, כזה שפועל מתוך גחמות לא רציונליות, שמקורן עמוק ביסוד הנפשי שלו או של בני ביתו. איש לא יודע מה הוא באמת רוצה, אומרים אפילו אלה שמקדישים לילות כימים כדי לסנגר עליו, במיוחד בסוגיית תאגיד השידור הציבורי.

יש רק בעיה אחת (גדולה) בתזה הזאת: יש מי שיודע מצוין מה הוא רוצה - קוראים לו בנימין נתניהו. ואם הדבר הזה כל כך קשה לפיצוח, הרי לא רק שהאיש לא מטורף - הוא בעיקר גאון. נתניהו, תרשו לנו לנחש, רוצה בדיוק את זה: שלא נדע מה הוא רוצה. ככה הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, וכשייפול לנו האסימון - יהיה כבר מאוחר.

התאגיד הוא סיפור קלאסי: במשך חודשים ארוכים עוסקת התקשורת בעתידו של גוף שידור שלא באמת מעניין את הציבור, בזמן שנתניהו עסוק עד הצוואר בגיבוש חוק הרבה יותר מהותי ורדיקלי שנועד לשלוט פוליטית לא רק בשידור הציבורי, אלא גם בטלוויזיה המסחרית. גם כשהתוכנית הזו התפרסמה בפברואר האחרון, אנחנו העיתונאים החרדים לדמוקרטיה המשכנו להתעסק בחברים עומר וקובלנץ.

עומד ראש ממשלה ומכוון לנו לפרצוף תותח בקוטר 175 מ"מ, ואנחנו מקטרים על זה שבדרך הוא דורך לכמה אנשים על הבוהן. בין לבין, על חקירות המשטרה איש כבר לא מדבר. אז מי פה המטורף?