מחיר למשתפן

שר האוצר משה כחלון נכנס לממשלה בגב זקוף ועמוד שדרה חזק, שיכול היה לשאת את שק העקרונות הגדוש והכבד שסחב איתו על הגב. אבל מרגע שהתיישב על הכיסא בלשכה, החל אצלו תהליך מואץ של אוסטופורוזיס שלווה בהתמוססות אידיאלים מדאיג. המחסור בסידן בעצמותיו החמיר במתווה הגז והפך למסכן חיים פוליטי ממש בנושא תאגיד השידור, עם התפוררות החוליות לאבק, עד כדי זחילה על גחון אחר שיגיונותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

כחלון זכה ביושר בכל הסופרלטיבים המעליבים שמוטחים בו מאז חתם על הסכם הכניעה הסופי שלו לנתניהו בנושא התאגיד, כמו "כחלון ברח" או "אפס כי ימלוך", ולא משנה כמה שינסו הוא ומקורביו לשכנע את עצמם שעשו את המיטב בניסיון לצאת בשלום מהזובור שעשו להם בלשכת ראש הממשלה. המציאות היא ששר האוצר של מדינת ישראל הפך לסחבה אידאולוגית.

"אני עומד כצוק איתן על שמירה על הדמוקרטיה, על בית המשפט והאחריות על כספי הציבור", אמר כחלון מיד לאחר החתימה על פשרת התאגיד. "החוק החדש מבטיח את חופש העיתונות, את חופש הביטוי ושמירה תקציבית; כפי שהתחייבתי, לא יבוזבזו כספי ציבור לשווא".

גם כחלון לא מאמין לאף מילה שאמר. גם הוא יודע שלא היה צוק איתן, אלא יותר צוק כורכר שקרס בחוף נתניה, אחרי שלא הצליח לעמוד בלחץ שקודמו, יאיר לפיד, עמד בו בגבורה ב-2014. כשנתניהו טמן ללפיד מלכודת דומה, נתן לו רשימת דרישות לגבי תקציב המדינה והציב אולטימטום - שאם לא ייענה להן יפוטר לאלתר, לפיד סירב והלך הביתה. אם קוראים היום ללפיד פוליטיקאי חלול, איך ניתן לכנות את כחלון? משה הרואה ואינו נראה?

ובואו נדבר רגע על דמוקרטיה, סעיף כחלוני חשוב בכל נאום. במדינה דמוקרטית היה שר האוצר עומד על הרגליים האחוריות ודורש מראש ממשלה שנמצא תחת חקירה להשעות את עצמו לאלתר. אהוד ברק דרש מראש הממשלה אהוד אולמרט להשעות את עצמו לפני הגשת כתב האישום. כחלון אפילו לא היה מסוגל לעצור את נתניהו מלהתערב בתחום התקשורת שבגינו מתנהלת החקירה בעניינו.

ועוד תזכורת קטנה. יו"ר "כולנו" החברתית התחייב בפני הציבור ללחום בטייקונים ובמונופול הגז ולהיות המכשול האחרון מול עושק הציבור. 3 חודשים אחר-כך התפטר הממונה על ההגבלים לשעבר, פרופ' דיויד גילה, בגלל חוסר גיבוי ממשלתי לפירוק מונופול הגז, אחרי שכחלון נזכר שהוא נבצר מלטפל בנושא, וכל הסמכויות, כמו בעניין התאגיד, עברו לנתניהו.

לא רק שכחלון אינו צוק איתן, הוא גם לא ממש שומר על כספי הציבור. כי בינינו, "העלות המטורפת" של רשות השידור, שעלתה לציבור 1.1 מיליארד שקל, ועמידתו "העיקשת" של כחלון מול הבזבוז, הם קשקוש מוחלט. ההבדל בין 800 מיליון שקל ל-1.1 מיליארד שקל נשמע המון כסף לאזרח קטן, אבל במונחי תקציב מדינה, מדובר על פירורים שנשארים לשר האוצר בכיס בין התפרים. ההבדל לא משמעותי, וההפרש לא היה מנותב למטרות צודקות יותר, כמו מאבק הנכים, אלא נבלע איפשהו בחריצים שבין משרדי הממשלה.

שר האוצר אינו כלב השמירה של הקופה הציבורית, אלא יותר פודל של נתניהו, שזורק לאוויר מספרים של מאות מיליונים, כדי שלא יראו שהוא רועד מפחד ללכת לבחירות. בכניעתו לנתניהו, כחלון לא רק הפסיד את הערכים, היושרה ואמון הציבור - הוא גם איבד בדרך את משרד האוצר והעביר אותו לנתניהו, שהפך רשמית גם לשר האוצר של מדינת ישראל.