מפגן הניתוק וההתנשאות של התשקורת

1. תחרות טיפשית על אובססיה

לפי תשומת-הלב שהקדישו כלי התקשורת לעניין השולי והלא מעניין הזה של התאגיד, למשבר התאגיד ולפשרת התאגיד, לא ברור בדיוק של מי האובססיה גדולה יותר - של ראש הממשלה נתניהו לתקשורת או של חלקים נרחבים בתקשורת לנתניהו. ללא ספק, זו תחרות קשה של אובססיות, תחרות לחיים ולמוות, תחרות שתופסת כותרות דרמטיות, שמייצרת אינספור מילים.

למרבה הצער, פסטיבל האובססיות הזה לא מעניין איש, לא מעניין את הציבור, שמבחינתו רשות שידור או תאגיד שידור - זה ממש לא משנה. הוא מעניין כמה עשרות עיתונאים שחיים במדינת הטוויטר שלהם וכמה עשרות פוליטיקאים שעפים על עצמם ומוכיחים לציבור את מה שהוא כבר יודע היטב: התקשורת, או שמא התשקורת, חיה בבועה המנותקת מההוויה הציבורית ומתקשה להבחין בזה, שהרי מי שנמצא בתוך בועה לא מסוגל להבחין מה קורה מחוצה לה ולכן מעוות לחלוטין את המציאות שהוא אמור לתווך לציבור.

2. חופש הביזוי וההתנשאות של הברנז'ה העיתונאית

בתוך הבועה הזו עפים לשווא מיליוני מילים. הרפרטואר ידוע ועתיק יומין - רפרטואר ההפחדה. זהו כלי הנשק הכי בזוי: מחסלים את הדמוקרטיה, מחסלים את חופש הביטוי, מחסלים את חופש העיתונות. כחלון בוגד, נתניהו ארדואן, כל השרים האחרים שפנים ומקורנפים. "

הארץ-דה מרקר" פיתח מומחיות בשפת ההפחדה: הרי מי שלא מתיישר עם קו המחשבה של העיתון הזה הוא פשיסט, מייצג מקארתיזם, הורס את הדמוקרטיה, מחריב אותה, הוא פוטין, הוא ארדואן, הוא נבל, הוא שפן, הוא בוגד, הוא מלוכלך, הוא מטורף, הוא מושחת, הוא פסול. כלומר, מי שמתלונן על סתימת פיות ולא מפסיק לסתום את הפה רוצה שאחרים יסתמו את הפה, כי הם לא רוקדים לפי החליל שלו.

התופעה הזאת מדהימה בעינינו. היא מאפיינת את חבורת הטהרנים שמעידה על עצמה עד כמה היא ליברלית, נאורה, משכילה ושוחרת חופש ביטוי ודמוקרטיה. כשלא מקבלים את דעתה, היא הופכת אלימה ומפזרת הפחדות מגוחכות. בשם חופש הביטוי ובשם הדמוקרטיה כביכול היא רוצה למעשה לחנוק את חופש הביטוי של האחר. לרוב היא עושה זאת במילים גבוהות, אבל לא בוחלת במילים קשות. בפועל היא נושאת את שם הדמוקרטיה לשווא, רק כדי לבטל ולהלעיג, באופן לא דמוקרטי, את מי שלא חושב, רחמנא ליצלן, כמוה.

זה ניצול ציני, אלים ומכוער של המושג "דמוקרטיה" ושל המושג "חופש הביטוי". אין לזה שום קשר למושגים גבוהי המצח האלה, יש לזה קשר הדוק לדיקטטורה מחשבתית וחוסר יכולת להקשיב, לקבל ביקורת ולכבד את מי שלא חושב כמוך.

אותה חבורה שמדברת על סתימת פיות אף שהיא לא מפסיקה לסתום את הפה ולהשתמש לעתים במשאבים ציבוריים היא בעצם חבורה אנטי-ליברלית במהותה. היא מעודדת מונוליטיות מחשבתית ומתייחסת בבריונות לכל מי שמנסה לנגוס בעוגה שלה. כשאנשים לא מתיישרים לפי דרכה, היא פתאום הופכת את עורה, רוקעת ברגליה, נזקקת לכל כישוריה המילוליים כדי לצייר בקווים אפוקליפטיים את גורלה המר והנמהר של הדמוקרטיה וחופש הביטוי בישראל. פתאום היא רואה לנגד עיניה את חורבן הבית שהשלישי - חס וחלילה שיפגעו ב"עצמאות" שלה, כלומר בדיקקטטורה הרעיונית שלה.

ואז החבורה הזאת מתגלה במלוא עליבותה ומבטאת היטב את חופש הביזוי: היא גוערת בכל חסרי הדעת ונבערי הבינה, שלא מבינים איזה אסון מתרגש עלינו ולא מבינים מהי דמוקרטיה או חופש ביטוי. היא חוזרת על פזמוני ההפחדה הבנאליים שלה, שסותמים לה את הפה, שהורסים לה את הדמוקרטיה, שחונקים לה את חופש הביטוי - אף שהיא בפועל שולטת ברובה על ברזי חופש הביטוי.

היא מתקשה להבין, כמי שחיה בבועה, שהציבור, ברובו, בז לה לאותה אליטה. היא מתקשה להבין שהיא נתפסת כמתנשאת, מנותקת, אטומה, גוזמאית ומתעסקת במיץ של עצמה. עניין התאגיד המחיש זאת באופן הטוב ביותר.

3. הההפחדות המגוחכות מפני טורקיה ורוסיה ו"דגל שחור"

את הניתוק הזה המחיש אמש היטב גיל עומר, יו"ר תאגיד השידור הציבורי. בדברים מגוחכים ומלאי פאתוס הוא אמר שהפכנו במחי יד להיות טורקיה או רוסיה,. ובדברי הימים השבוע הזה ייזכור לדיראון עולם. עומר חזר שוב על הפזמון שהדמוקרטיה נרמסה ודגל שחור הונף.

לא, מר עומר. ישראל אינה טורקיה, ישראל אינה רוסיה, הדמוקרטיה לא נרמסה, דגל שחור לא הונף, שום דיראון עולם, והתאגיד לא מעניין איש, מלבדך ומלבד קומץ עיתונאים שאתה ואלדד קובלנץ, מנכ"ל התאגיד, לא הפסקתם לתדרך.

אם יו"ר תאגיד שידור זניח חושב את מה שהוא חושב, ומחשבתו כה מעוותת, כה מנותקתוכה מתנשאת - טוב שלקחו לו את חברת החדשות ומוטב שישים מחר את המפתחות על השולחן. אם עומר וקובלנץ יחשפו את שיחותיהם עם עיתונאים ששרים אותם פזמונים, אולי סוף-סוף יתגלה הבלוף של התקשורת: איך קומץ טהרנים מנהלים קמפיינים של הפחדה בתוך ביזוי חופש הביטוי.

4. גלעד ארדן ויאיר לפיד אחראים לביזיון האנושי הגדול של השנה

אותה חבורה אליטסטית תפסה לה שעיר לעזאזל: משה כחלון, שר האוצר. הוא בגד בהם, הוא בגד בדמוקרטיה, הוא בגד בחופש הביטוי. הוא שקרן, שרה המקהלה בקול גדול.

ראשית, כחלון לא רחוק מדעותיו של נתניהו על התקשורת, הוא רק מקפיד לא לתת להם ביטוי באופן פומבי. שנית, כחלון לא אשם ולא שיקר בכל משבר התאגיד. הוא לא אחראי לדייסה הזאת. גלעד ארדן ויאיר לפיד הם אלה שאחראים לה, ואין פלא שבכל נושא התאגיד הם הפכו אילמים. הם אחראים לפיאסקו של פתיחה-סגירה תאגידית, רק בגלל שכמה עיתונאים ואינטרסנטים ייעצו להם לעשות זאת.

כך לא סוגרים רשות ציבורית וכך לא פותחים רשות אחרת, חדשה כביכול, במקומה. לא מפקירים מאות עובדים ואף יותר בין שמים לארץ לאורך כל-כך הרבה זמן, לא משפילים אנשים בצורה כזאת, לא מוחקים את כבודם, לא מתנהגים בצורה כה לא אנושית לעובדים בני 50 פלוס (אורן נהרי, למשל). לא היה צריך לתת לילדים שחצנים לראיין אותם באופן מזלזל כל-כך ולראות בהם סרח עודף; לא מוחקים במחי יד, כפי שהתבטא מר עומר, עבודה ועובדים בעלי ותק.

עובדי רשות השידור אינם אשמים שמנהלי הרשות הובילו אותה לעברי פי פחת, או שוועדים כוחניים מדי אפשרו לרשות לדעוך. הם ראו מהצד איך חבורה של אנשים יהירים חושבת שהיא באה להמציא את עולם התקשורת ורואה בהם נטל שצריך להעיף לכל הרוחות.

ארדן ולפיד אחראים לביזיון הזה, לכשל האנושי הזה, לכאוס האנושי הזה. ועכשיו דום-שתיקה, לשונם פתאום מתקשה לנוע. נוח להם שכחלון הפך לשק החבטות, אבל הם אלה שבישלו את הדייסה והם אלה שאחראים לכיעור האנושי הגדול של השנה. לשתיקה הרועמת שלבם הצטרפו גם "נושאי הבשורה" של התאגיד.

5. אמיר לוי הכשיל את כחלון ומבלה בבוסטון בסדנאות

אמיר לוי, ראש אגף התקציבים באוצר, מבלה את עיתותיו, בזמנים הרי-גורל לדמוקרטיה ולחופש הביטוי (בציניות כמובן), בבוסטון, בסדנת "מובילים דיגיטליים" באוניברסיטת הרווארד, כך חשף "גלובס" בסוף השבוע. בילוי משותף לעוד עשרות פקידים ועולה למדינה מיליונים רבים של שקלים. לוי הוא זה שהכשיל את כחלון במיסוי דירה שלישית, הוא זה שהכשיל את כחלון בהסכם עם משרד הביטחון, והוא זה שהכשיל את כחלון בנושא התאגיד.

לוי יצא מגדרו כדי לתמוך בתאגיד, עם אותן סיסמאות מטופשות על דמוקרטיה וחופש ביטוי, עד שנדמה לפעמים שהוא וצוותו אנסו את המספרים כך שיתאימו לאג'נדה שלהם. אין פלא שכחלון החליט למדר את סגניו של לוי בפשרה עם נתניהו (לוי מידר את עצמו בפועל, הרי הוא מבלה כבר כמה שבועות בחו"ל) והציב בפרונט את מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד.

זה גם לא סוד גדול שאמיר לוי "מיודד" עד מאוד עם אחד העיתונאים הכלכליים בתאגיד ועם מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ, אף ששלושתם יכחישו זאת, נראה שמדובר בזהות אינטרסים, של יחסי תן-קח, שאין להם קשר, ולו הקלוש ביותר, לדמוקרטיה ולחופש הביטוי. לוי מדבר גבוהה-גבוהה על המגזר הציבורי וההתייעלות בו, על כך שאנשיו הם בין רוכשי הדירות להשקעה (נתון שאינו נכון). מוטב שיסתכל במראה: הנהנתנות, הטיסות הרבות, ההשתלמויות בחו"ל של הפקידים הבכירים. אולי הגיע הזמן שאגף התקציבים ימסור את העלות של "ההעשרה המקצועית" הזאת.

לוי אומר שהסדנה שהוא שותף לה בהרווארד מדהימה ויכולה לעשות מדהים למגזר הציבורי. הרמה בארץ של סדנאות מהסוג הזה, הוא אומר, נמוכה, ושם "בודקים קייסים ועובדים בקבוצת חשיבה". ובכן, מר לוי, קח את נושא התאגיד ורשות השידור כ"קייס" לקבוצת החשיבה שלך בהרווארד. מעניין מה יעלה בסיעור המוחות המבריק שם, או שגם באוניברסיטת הרווארד לא רואים אנשים ממטר והם בסך הכול מספרים בדפי אקסל מבחינתם, או כלי שחמט.

6. אינטרסים אישיים שלא באים טוב בעיניים

שאול אמסטרדמסקי, ראש הדסק הכלכלי בתאגיד, נשלח להגן על הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי כביכול בשם אדוניו עומר וקובלנץ. הוא זה שגידף בעבר בגסות רוח את נתניהו וניסנקורן, וזכה בגיבוי שבשתיקה ממנהליו, שהרי להם מותר הכול, גם לקלל בפראות. בדברים מלאי פאתוס בערוץ 2 ביום שישי, הוא הדגיש שזה לא עניין אישי שלו, התאגיד, הוא בסך-הכול בא לשרת את הציבור והבעיה עם נתניהו היא שכמה אנשים "לא באים לו טוב בעיניים".

אז ככה: זה בהחלט עניין אישי שלו, הוא הרי קיבל חוזה "טאלנט" בתאגיד עם שכר מפוצץ, שכר שיתקשה למצוא בחממה אחרת. שנית, האמירה היהירה הזאת שהוא "בא לשרת את הציבור" למעשה פירושה שקודמיו, ותיקים ממנו בהרבה, לא עשו זאת. באמת? זו בדיוק התפיסה המתנשאת שלפיה העבודה שנעשתה עד עכשיו ברשות השידור הייתה רעה והנה באה סיירת מטכ"ל של העיתונות כדי "לשרת את הציבור"; שלישית, אם אמסטרדמסקי חושב שכמה אנשים בתאגיד לא באו לנתניהו טוב בעיניים, שיסביר למה רוב אנשי רשות השידור לא באו לו טוב בעיניים בזמן שהוא גייס אנשים לדסק הכלכלי של תאגיד השידור הציבורי? הפוסל במומו פוסל.

7. ארגון העיתונאים הפך להיות ארגון פוליטי תחת ההסתדרות

מצער היה לראות שגם ארגון העיתונאים החוסה תחת כנפי ההסתדרות מצטרף למקהלה של הרס הדמוקרטיה והרס חופש הביטוי. קולו של ארגון העיתונאים בקושי נשמע כשהדמוקרטיה הכלכלית של עובדי רשות השידור נשללה מהם בצורה מכוערת, ואם נשמע, הוא היה חלש מאוד. גם מצער מאוד לראות שארגון העיתונאים הפך בפועל לארגון פוליטי, לא שקול ולא מאוזן הנסחף אחרי סיסמאות מגוחכות, שמייצגת קומץ ברנז'אי שעושה רעש רב.

ארגון העיתונאים צריך להקשיב הרבה פחות לעיתונאיו והרבה יותר לצרכניו: הוא צריך להבין שהצרכנים בזים לעיתונאים וצריך גם להבין למה הבוז הזה נולד: מעודף חשיבות עצמית, מעודף יומרנות להסביר לציבור מהו חופש ביטוי ומהי דמוקרטיה, מה טוב ומה רע. רדו אל הקרקע, בבקשה, לא יזיק לכם לדבר לעתים עם הציבור, אותו ציבור שאתם כביכול כה דואגים לו.

8. גיל עומר ואלדד קובלנץ אינם יכולים להמשיך בתפקידם

היו"ר עומר והמנכ"ל קובלנץ אינם יכולים להמשיך בתפקידם. לא רק משום שהפכו לראשי חץ של קמפיין מביך על טורקיה ורוסיה, ולא משום שחטיבת החדשות, חלק הארי בפעילותם, נלקח מהם. לא רק משום שקובלנץ מינה את שילה דה בר, לשעבר עורך "ידיעות אחרונות" של נוני מוזס (הסדין האדום של נתניהו), ליועצו הקרוב, למרות שמתי מעט יודעים שדה בר ומוזס מסוכסכים זה זמן; לא משום שקובלנץ ועומר מינו את גאולה אבן (אשתו של גדעון סער) למגישת מהדורת החדשות -מינוי תמוה בעיתוי תמוה - הם צריכים ללכת כי הם ניהלו תהליך לא סדור, לא אנושי - חלקו אמנם שלא בטובתם, אבל הם היו שם למעלה, אחראים לביזיון האנושי של השנה לצד ארדן ולפיד.

9. אילה חסון כמשל ולמה צריך להפריט את רשות השידור

מעטים זוכרים שתחקיר מצוין של אילה חסון בערוץ 1, לפני כ-20 שנה, חשף שמינויו של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה היה חלק מקנוניה שיזם אריה דרעי בתיווכו של הקבלן דוד אפל, לאחר שהעריכו שבר-און יגיע לעסקת טיעון נוחה לדרעי. התחקיר העלה כי נתניהו קידם את המינוי בתמורה לתמיכתה של ש"ס בהסכם חברון והעברתו בכנסת. בעקבות התחקיר נפתחה חקירת משטרה אך בסופו של דבר הפרקליטות החליטה לפרסם דוח ציבורי נוקב, ללא החלטה להעמיד לדין מי מהמעורבים.

הניהול הקלוקל של הרשות דרדר את אחוזי הצפייה בו ואת השפעתו. חסון עצמה, מהעיתונאיות הבולטות של הרשות, העדיפה לפני כשנה וחצי את הבמה של ערוץ 10 ומתחה ביקורת חריפה על התנהלות מנהלי רשות השידור ("סבלתי מהתעללות מצד אנשי ההנהלה, אנשים גנבו כספים ובנו בתים").

בסיטואציה הנוכחית, של כמעט אפס רייטינג, אין טעם להמשיך. לא צריך את הרשות ולא צריך את התאגיד. אחרי שתסתיים הפארסה הנוכחית, אחרי שהתאגיד ייצא לדרך וחטיבת החדשות שלו תצא לדרך, כחלון ונתניהו צריכים להגיד עד כאן: יש דברים שהממשלה צריכה וחייבת לעשות בעצמה, אבל יש דברים שהיא לא צריכה לנהל ואסור לה לנהל. אחד מהם הוא תקשורת ושידור ציבורי, כי שליטה ממשלתית, בצורה ישירה או עקיפה על שידורים ציבוריים, איננה בריאה לאף אחד.

יואילו שר האוצר כחלון וראש הממשלה נתניהו לסכם על הפרטת ערוץ 1 וערוצי הרדיו תחת מגבלות רגולוטריות ברורות של יצירה מקורית וכדומה, וכמובן פסילה של כל בעלים של כלי תקשורת נוכחי כדי למנוע עודף כוח. יבואו קונים, זה בטוח. חוששים מבעלי הון עם אינטרסים? החשש מוצדק, אבל בדרך כלל הם מקזזים זה את זה. בכל מקרה, זה עדיף על המצב הנוכחי. עם 700 מיליון שקל שיתפנו מדי שנה אפשר לעשות (אמנם מעט) למען השכבות החלשות, במקום לזרוק אותם על מאבקי אגו שלא מעניינים איש.

eli@globes.co.il