עיניים לו ולא יראה, אוזניים ולא ישמע

בימים האלה אפריקה מציינת ללא התרגשות מיוחדת את יום השנה ה-60 לתחילת השתחררותה משלטון אירופי. המושבה הבריטית של חוף הזהב הייתה הראשונה, ב-6 במארס 1957. היא נטלה את השם "גאנה". תקופת השחרור, או דה-קולוניזציה, הייתה ארוכה מאוד, והסתיימה 37 שנה אחר כך, ב-1994, בדרום אפריקה.

זה היה זמן של תהפוכות דרמטיות, של אכזבות איומות ושל אסונות קולוסאליים, מידי אדם ומידי הטבע, שעלו בחיי עשרות מיליונים. הציפיות הרומנטיות של 1957 התבדו במהירות מסחררת, בייחוד בגאנה. דמוקרטיות שבריריות פינו את מקומן למשטרים צבאיים. מהפכנים אידיאליסטים פינו מקום לרודנים מושחתים. לפעמים הם כלל לא פינו מקום, אלא פשוט תפסו אותו: האידיאליסטים הפכו בעצמם לרודנים מושחתים.

אפריקה התקדמה מאז כמעט בכל מובן שהוא. היא עדיין ענייה ונחשלת, מפולגת ומוכה. אבל חלקים לא מבוטלים שלה נהנים משגשוג כלכלי, ורשאים להתברך במידה כלשהי של אופטימיות. לרוע המזל אנחנו ממעטים לשמוע על הכבישים הרב-מסלוליים הנמתחים לאורכה של קניה, ועל עמק הסיליקון שלה, ועל מגרדי השחקים של ניירובי.

אי-אמון על סירות אגוז

יום יום, אלפי אפריקאים מצביעים אי-אמון ביבשת, ומטילים את עצמם אל סירות אגוז, בדרך הרת הסכנות החוצה את הים התיכון אל אירופה. הארץ החדשה ביותר באפריקה, דרום סודאן, שקעה אל תוך מלחמת שבטים מוטרפת. על סומליה, אחת הראשונות לשחרור, מאיים עכשיו רעב המתואר כאחד החמורים ביותר מאז ומעולם.

קונגו הענקית - גדולה מכל מערב אירופה גם יחד - מידרדרת לעבר מלחמת אזרחים חדשה. הקודמת, בסוף שנות ה-90, עלתה בחיי 5 מיליון בני אדם, על פי הערכות הנחשבות למוסמכות. "מלחמת קונגו השלישית" עלולה להתלקח מן הטעם הקלאסי: סירובו של עריץ לערוך בחירות חדשות, שיצריכו את פרישתו.

עריצים העניקו לשורה של ארצות באפריקה ממדים של פארסה איומה: מאידי אמין ועד "הקיסר" בוקאסה, מהייסטינגס קאמוזו באנדה ועד רוברט מוגאבה. זה האחרון חדל אפילו להעמיד פנים שהוא יפרוש יום אחד. בגיל 93 הוא עומד להתחיל את השנה ה-38 של שלטונו, ומודיע שרק אלוהים יוציא אותו לפנסיה.

האזכרה הפכה לעצרת

קשה לחשוב על כישלון צורב יותר של תקוות השחרור מזה הפוקד באלה הימים את דרום אפריקה, בעלת הכלכלה הגדולה ביותר ביבשת, עם תשתית מרשימה, עם מוסדות פוליטיים יציבים, עם חוקה ליברלית למופת. היא עומדת עכשיו בסימן קרע מעמיק, אי-אמון גובר בשלטון וקריאות להתקוממות אזרחית.

במרכז המשבר עומד הנשיא ג'ייקוב זומה (Zuma), שאשמות שחיתות תלויות ועומדות נגדו ונגד משטרו. נשארו לו שנתיים להשלמת ה-10 שמתירה החוקה, והוא התחיל מערכה רבת סכנות נגד הקואליציה המנהלת את דרום אפריקה ב-23 השנה האחרונות. הוא קומם עליו את האגף הפרוגרסיבי של מפלגתו, "הקונגרס האפריקאי הלאומי" (ANC); ואת שותפתה, המפלגה הקומוניסטית, אולי החזקה ורבת ההשפעה ביותר בעולם מחוץ לסין/וייטנאם/קובה.

בסוף השבוע שעבר הוא הדיח רבע מחברי ממשלתו, כולל שרי האוצר, הפנים והמשטרה, והחליף אותם באומרי הן מן האגף הרדיקלי של המפלגה. לרוע מזלו, הטיהור הפוליטי התרחש בסמיכות זמנים למותו של אחמד קאתראדה, אחד מענקי ה-ANC, שותפו הקרוב של נלסון מנדלה, אסיר רב-שנים בבתי הכלא של האפרטהייד. האזכרה לקאתראדה, ששודרה בשידור חי בטלוויזיה של דרום אפריקה, הפכה לעצרת בוטה נגד זומה.

"שלום", אמר גורדהאן

הנשיא הדהים את המערכת הפוליטית ואת שוקי הכספים, כאשר ציווה במפתיע על שר האוצר שלו, פראבין גורדהאן, לחזור משליחות בלונדון. השר, פופולרי ומוערך, יצא להיפגש עם נושיה של דרום אפריקה ועם משקיעים פוטנציאליים.

גורדהאן חזר - והודח. הוא הפך בן-לילה לגיבור המאבק בזומה. נאומו באזכרה לקאתראדה היה כתב אישום נגד הנשיא - וקריאה מפורשת ל"התגייסות מסיבית" להפלתו. אפשר לצפות בנאום גורדהאן - מרשים ומלוטש - ביוטיוב (http://tinyurl.com/pravin-032017). אגב, הוא פתח את נאומו בברכות ב-6 לשונות (אם לא טעיתי בספירה), כולל "שלום" בעברית. זה חלק של האתוס הרב-גזעי, רב-לאומי, רב-לשוני של ה-ANC ההיסטורי.

בעיני המשמרת הוותיקה של ה-ANC, זומה הוא מסיג גבול מחפיר, תוצאת תאונה היסטורית ופוליטית, שמקומו לא יכירנו על כסאו של נלסון מנדלה. חטאו החמור ביותר הוא ניסיונו לכונן משטר סמכותני בנוסח האפריקאי הקלאסי. לדרום אפריקה יש אמנם נשיא ביצועי, אבל עד כה הוא נתפס במידה רבה כמו ראש ממשלה, הנושא באחריות קולקטיבית, כפוף להנהגת המפלגה, וזקוק לאמון הפרלמנט. הפיטורים של רבע מחברי הקבינט בסוף השבוע שעבר הדהימו את המפלגה.

להיות כמו מוגאבה

האופוזיציה עומדת לדרוש הצבעת אי-אמון בפרלמנט. אבל להצבעה כזאת יש סיכוי רק אם מספר ניכר של צירי ANC יצטרפו אליה. אף כי התרעומת על זומה ניכרת, עריקה כזאת מוכרחה להיחשב לפי שעה ללא סבירה. אבל הלחץ על זומה להתפטר יגבר וילך. קודמו, הנשיא תאבו מבקי, התפטר לאחר שאיבד את אמון המפלגה.

זומה מנסה עכשיו להעתיק את העימות אל מסלול אידיאולוגי כלכלי. יומיים לפני שהדיח את בכירי שריו הוא קרא, בנאום פומבי, לשנות את חוקת דרום אפריקה כדי להרשות הפקעת קרקעות ללא פיצויים.

זה רעיון, שרדיקלים שחורים תומכים בו מאז פירוק האפרטהייד. הם רוצים לאמץ את המופת השנוי במחלוקת של מוגאבה בזימבאבווה. שם, הופקעו כמעט כל הקרקעות החקלאיות בבעלות לבנים. התוצאה הייתה שנים של אנרכיה והתמוטטות של המגזר המשגשג ביותר בכלכלת זימבאבווה. רוב הלבנים עזבו את המדינה, והיא הידררה אל משבר עמוק ואל עריצות גוברת.

דרום אפריקה עומדת בצומת רב סכנות. התמוטטות מחירי חומרי הגלם גבתה ממנה מחיר כבד. הצמיחה הכלכלית פסקה (0.1% בשנה שעברה), ולא תתחדש כל זמן שלא תושב על כנה אספקה סדירה של חשמל לתעשייה. רשמית, האבטלה עומדת על 25%, אבל גדולה בהרבה בין הצעירים. 35% של האוכלוסייה נמצאים מתחת לקו העוני.

מפלגה נועזת, שייצגה את הרוב השחור המדוכא במשך 80 שנה ויותר, וסבלה ייסורים ורדיפות, התרגלה לשלוט ולצבור טובות הנאה. היא אינה שונה עכשיו ממפלגות שלטון ברוב חלקי אפריקה. האליטה משרתת את עצמה, ואינה מסוגלת להשתנות.

"עיניים לך ולא תראה, אוזניים לך ולא תשמע", קראה אלמנתו של אחמד קאתראדה לנשיא זומה. האלמנה, ברברה הוגאן, בעצמה אסירת האפרטהייד לשעבר, היא שרת ממשלה לשעבר, ובנאומה הדרמטי אפשר לצפות ביוטיוב (http://tinyurl.com/hogan-to-zuma).

האם זו הייתה מחוות הסיום של דור המייסדים, או קריאת הקרב של הדור הבא? כך או כך, מדהים לעמוד על היקף האכזבה והמרירות. מנהיגי דרום אפריקה הובילו את 55 מיליון תושביה אל שוקת שבורה. מי יאסוף את השברים?

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny