כשלא רואים את האנשים

1. "כולם יודעים שלתאגיד הזה לא יהיו יותר אחוזי רייטינג מאשר לרשות השידור", אמר הפרשן אמנון אברמוביץ' בתוכנית "אולפן שישי" של ערוץ 2. "מה יש לערוץ 1? 2-3 אחוזים, ורוב הצופים הם גמלאים. אני חשבתי מזמן שצריך לסגור את זה ולהפיק קלטות לפרוטאה בכפר ולרשת משען. זה יהיה הרבה יותר תכליתי והרבה יותר יעיל", הוא הוסיף - וגרם לאמא שלי לקפוץ מהספה רגע אחרי ארוחת השבת. "הוא מדבר עליי", היא אמרה, ספק בהתרגשות ספק בכעס.

היא באמת בת 70, אבל תודה לאל לא בפרוטאה בכפר ולא במשען. ואכן, היא צרכנית אדוקה של קול ישראל והערוץ הראשון. היא פחות מתחברת להגיגי המחץ של אברמוביץ' ומוותרת מראש על הקלטות שהוא ביקש לשלוח לה. גם הסרטונים "המגניבים" שהפיקו בתאגיד החדש פחות מדברים אליה, בעיקר משום שנולדה עם עיוורון שהפך את הרדיו לחבר טוב שלה כבר כמה עשורים, גם בעידן המחשב עם התוכנה המדברת שבו היא שולטת כמו ילדה עם טאבלט.

השידור הציבורי הוא לא רק בשביל אמא שלי, אבל הוא גם בשבילה. הוא בשביל כל אותם אנשים או תחומים שלא נמדדים בהכרח ברייטינג. השידור הציבורי זה גם התחקיר העיתונאי נטול הפניות מפוליטיקאים ובעלי הון, אבל זה גם קול המוzיקה. זה הקונצ'רטו לצ'לו ברה מז'ור שכנראה לא יופיע מחר בבוקר בפלייליסט של גלגלצ.

את הדיון הענייני והלגיטימי על עצם הנחיצות של השידור הציבורי הפכו לשיח רדוד של שמאל מול ימין, חושך מול אור. החושך נמצא במקום שבו לא רואים את האנשים.

2. כבר כמה שבועות, כמעט באופן טרחני, אנחנו מבקשים להזכיר כאן שאת שר האוצר משה כחלון לא באמת מעניין עתיד התאגיד. לא כי ניחנו ביכולת ניתוח יוצאת דופן, אלא מפני שהוא עצמו דאג להגיד את זה במילים כאלה ואחרות יותר מפעם אחת. ובכל זאת, חזרנו לדברים שכחלון אמר כבר בנובמבר 2016 מעל הבמה הפומבית והמתוקשרת של כנס אילת לעיתונות.

כל מי שהופתע מ"ההתקפלות" או "ההתקרנפות" שלו כדאי שיקרא עד כמה דבריו היו ברורים כשמש. הוא נשאל בפירוש אם יקום בכלל התאגיד, אם הוא ימוזג עם רשות השידור ואם תוחלף ההנהלה שלו.

הנה מה שהוא ענה, לא נגענו: "גם הרשות היא שידור ציבורי וגם התאגיד. בנושא הזה אני מדבר רק על כסף, כי זה המנדט שלי. בבחירות קיבלתי 10 מנדטים. בפעם הבאה, אם כולם יצביעו לי, אהיה גם 'שר הדמוקרטיה'. במסגרת תפקידי אני דואג שיהיה שידור ציבורי, והכסף ליצירה יהיה כפי שהוא. אני עושה כל מה שאני יכול בכוחותיי הדלים.

"אני חושב שיש פה בעיה. אני לא נכנס לשמועות, אבל אנשי רשות השידור הם בני אדם. אני חושב שזה שמדירים אותם, גם אם יהיה תאגיד, זו שגיאה. צריכים את אנשי רשות השידור בתאגיד אם יקום. אי-אפשר להפוך את הגוף הזה לכזה נורא. יש פה אנשים שליוו אותנו מאז שנולדנו. אי-אפשר להגיד להם יום בהיר אחד 'אתם בבית', וזהו... ראש הממשלה טען שעשה טעות בהקמת התאגיד' ולכן הוא רוצה לבחון את זה מחדש. זו זכותו כשר התקשורת. אני טענתי שאני כשר אוצר מחויב לתקציב... אני לא חושב שאם יקום גוף אחר, הוא לא יהיה דמוקרטי. לא כל הדמוקרטיה אצלכם. התאגיד הזה וכל הסיפור פה רווי אינטרסים".

3. גם מי שתוקף את יתר שרי הקואליציה על שתיקתם בעניין הדיל החדש - כאילו הם נבוכים ומזועזעים מרמת הבוטות והציניות אבל נאלצים לשתוק רק כדי לא להרגיז את ראש הממשלה - עושה להם הנחה גדולה ולא קורא נכון את התמונה. שידור ציבורי איכותי, איך נאמר בעדינות, לא משרת גם אותם.

הם לא פחות פוליטיקאים מנתניהו, גם להם לא יזיק להזכיר יום אחד למנהל קול ישראל או לראשי הערוץ הראשון שהבחירה בהם למינוי קבע התאפשרה בין היתר בזכותם. גם השר גלעד ארדן לא שותק בגלל הפחד מנתניהו או מנקמנות מצד חברי מרכז הליכוד. הוא שותק כי התאגיד היה הבייבי שלו בימים שהוא עוד חשב שביטול אגרת הטלוויזיה תהפוך לרפורמת הסלולר המפורסמת של כחלון. ברגע שהתברר לו שזה כבר לא הולך לקרות - התאגיד עניין אותו כמו שלג דאשתקד.

אפילו באופוזיציה לא טרחו להגיע להפגנה שהתקיימה אמש מול קרית הממשלה בתל-אביב. היו שם רק חברי הכנסת איתן כבל ועמר בר-לב (המחנה הציוני), ומי שהתפקד לאחרונה למפלגה, האלוף במיל' יום טוב סמיה.

השידור הציבורי מעניין ודאי את כולם, אבל עוד יותר מעניין לא להכעיס את העובדים של רשות השידור שעלולים היו לפרש זאת כהתייצבות נגדם.

הרי לכם עוד גאונות מבית היוצר של נתניהו: לייצר הפרד ומשול בין עיתונאים, לשסות את אלה באלה - ועל הדרך לנטרל את האופוזיציה ולהושיב אותה על הגדר. כמה מתוחכמת הדרך, כמה מביכה ההצלחה.