דור הסנדוויץ' נקרע בין הטיפול בהורים-חולים לילדים

ערך המשפחה הוא אחד המשמעותיים בחברה הישראלית, והוא עולה על סדר-היום הלאומי בהקשרים שונים. אולם כאשר המדינה *בונה* על ערך זה בתכנון מערך שירותי הבריאות, היא משיתה נטל כלכלי, נפשי וחברתי עצום על בני-המשפחה, ההופכים למטפלים העיקריים בחולים.וכך דור שלם שהפך להיות "דור הסנדוויץ'" נושא על גבו נטל עצום. מדובר באנשים בני 40-60, שנאלצים לטפל הן בילדים והן בהורים שהזדקנו במקביל.

על-פי "המכון לחקר הזיקנה", שני-שלישים מהמטפלים בחולים מבוגרים, הם ילדיהם, כאשר עיקר הנטל מוטל על הבנות. לעיתים קרובות הטיפול בהורים *נכפה* על הבנות (או הבנים), אשר מוצאות את עצמן אחראיות על בריאות ההורים, ונשאבות לתוך מערבולת של טיפול בהורים ובילדים במקביל.

ההשפעה הקשה של הטיפול בהורה על המטפלים העיקריים, היא אדירה. 80% דיווחו על הפסד של ימי עבודה. 40% עובדים בהיקף נמוך ממה שהיו רוצים "בגלל הטיפול בהורים", ורבע מאלה שמטפלים ואינם עובדים כרגע, עזבו מקום עבודה "בגלל הטיפול בהורים". לטיפול בהורים יש גם משקל בריאותי לא קטן, מכאבי גב, דרך דאגה מתמדת וחוסר מנוחה, ועד עלייה בשיעורי הדיכאון.

הבעיה היא, שהמדינה לוקחת כמובן מאליו את העובדה שבני-המשפחה ילוו חולה שלהם, כאשר הוא מתאשפז, ו/או ידאגו להמשך הטיפול התומך בחולה, כאשר הוא מתמודד עם מחלה כרונית ו/או מסכנת חיים. המדינה לא בוחנת את העלות הכספית של שעות טיפול אלה. לעיתים, בני-המשפחה מטפלים בהורה חולה במשך שנים רבות. הם נאלצים לשנות את שגרת חייהם, מנהלים את מערך הטיפול, דואגים לתמיכה ולליווי בבית, ומטפלים ומנהלים את כל הצד הביורוקרטי מול הרשויות השונות. מדובר בשעות *עבודה* חודשיות ניכרות ומתישות.

השגרה העמוסה של הטיפול בהורים המזדקנים, עוברת טלטלה נוספת כאשר ההורה נאלץ להתאשפז. במצב כזה, מרכז החיים עובר בתקופה זו אל בית-החולים ואיתו מתגברים הקשיים. אחד הפתרונות המשמעותיים שמאפשרים הקלה בעומס של המטפלים, הוא "אשפוז בית". לא כל חולה הנזקק לאשפוז צריך להתאשפז בבית-חולים. בעולם ובישראל התפתחו בשנים האחרונות "שירותי אשפוז בית", שנקראים גם "בית-חולים ללא קירות".

מדובר בחלופה אשפוזית מקצועית מלאה לאשפוז בבית-החולים, אך במצבים כאלה מרכז החיים לא מוסט אל בית-החולים, אלא נשאר בקהילה ובבית. כבר כיום "אשפוז בית" אפשרי במצבים של הוספיס, טיפול פליאטיבי (תומך) בחולים כרוניים וקשים, וגם באשפוז שיקומי. מעבר ליתרון למטופל עצמו, שירותים אלה מקילים על המטפלים. הם לא נדרשים לקחת חופשות מהעבודה ולהשגיח על ההורה בזמן האשפוז, או לדאוג למטפלים ולבייביסיטר לילדים, כשההורים שוהים עם החולה.

חלופה של אשפוז בית היא גם זולה יותר וגם שומרת על מסגרת החיים המוכרת של החולה ושל המטפלים העיקריים, ומקטינה את העומס עליהם. מחקר שנערך בארה*ב בחן את החיסכון הכלכלי שמציע "הוספיס בית" למדינה. המחקר הראה חיסכון של 6,800 דולר לחודש למטופל, לעומת החלופה של אשפוז בבית-חולים. אם ההוצאה המשפחתית על אשפוז מבוגר חולה תתווסף לתחשיבי ההוצאה הלאומית על הבריאות, ניווכח ביתרון הכלכלי האדיר למשק של פיתוח מערך אשפוז הבית.

בני-המשפחה המטפלים באנשים חולים מרגישים לעיתים שהם טובעים בים הסוער. רוב המטפלים נשאבים לשגרת טיפולים שוחקת - 90% מהם מדווחים על עומס רגשי עצום, ושני-שלישים מדווחים על פגיעה בתפקוד החברתי ועל צמצום פעילות הפנאי. מדובר בעשרות-אלפי אזרחים המטפלים בהורים לאורך שנים, ועל המדינה לספק להם אוויר לנשימה.

תפקיד המדינה יכול להיות משמעותי בשני נדבכים. הראשון, הוא מערך תמיכה והכשרה כדוגמת קורסי החייאה, מניעת פצעי-לחץ, במקביל למתן תמיכה נפשית וכלים להתמודדות. והשני, על המדינה לשקלל את החיסכון הכספי העצום המתקבל מהטיפול ההדוק של בני-המשפחה, ולהגדיר את המטפל העיקרי כ*מקצוע* המלווה בהטבה כלכלית, כדוגמת קצבה או הטבת מס, שתקל על בני-המשפחה ללוות את ההורה המטופל לאורך שנים.

הכותבת היא מנכ*לית צבר רפואה