מתעייפים מן הדמוקרטיה

האם מישהו מוכן להתחייב, שמארין לה פן לא תהיה הנשיאה הבאה של צרפת? הסקרים אמנם חוזים ניצחון בסיבוב השני, בתחילת מאי, לכל מועמד ששמו לא יהיה לה-פן, אבל תשעת החודשים האחרונים לימדו אותנו לקח על סקרים ועל תחזיות. בבריטניה, צעירים תומכי אירופה לא טרחו להצביע במשאל העם על המשך ההשתתפות באיחוד האירופי. לעומת זאת, שוחרי הפרישה הצביעו בהמוניהם. התוצאה הייתה ניצחון לפורשים. כיוצא בזה, מספר גדול מן הצפוי של בני מיעוטים, זאת אומרת שחורים והיספאנים, נמנעו מלהגיע לקלפי בבחירות לנשיאות בארצות-הברית. התוצאה הייתה ניצחון דחוק של דונלד טראמפ בחבר האלקטורים.

הסקרים בצרפת אמנם מראים שלה פן מפגרת בטבלת האהדה, אבל הם גם מראים ש-90% מתומכיה יצביעו בסיבוב השני והמכריע. המועמד להתייצב נגדה, מנואל מאקרון, יכול לסמוך על השתתפותם של רק שני שלישים מתומכיו. לפי מודל מתמטי אחד, אם תתממש התחזית הזו, לה פן תנצח בהפרש זערורי של כמה מאיות האחוז.

שוו בנפשכם התפתחות כזאת. זו תהיה עקדת הדמוקרטיה המערבית. מעטים זוכרים רגעים כאלה של חרדה באירופה. אם אינני טועה לא היו דוגמתם מאז אמצע שנות ה-70. אז, החרדה הייתה מפני עלייה של ממשלות קומוניסטיות במערב אירופה. ב-1976 עמדו הקומוניסטים של איטליה על סף ניצחון בבחירות הכלליות, הדמוקרטיות. הם היו קומוניסטים מתוקנים, חסידי רפורמות, שביקרו את מדיניות החוץ הסובייטית. אבל בכל זאת, הם היו קומוניסטים, והימים היו ימי המלחמה הקרה. נשימתם של המתבוננים נעצרה.

איטליה ניצלה מן הקומוניסטים. בחוכמה שלאחר מעשה, כנראה לא היה קורה שום אסון אילו הקומוניסטים ניצחו. אבל איש לא יכול לדעת את זה לפני 40 שנה.

"החזית הלאומית" מעוררת חרדה טבעית. היא נוסדה בידי ניאו-פשיסטים ומכחישי שואה, מתנגדי אחדות המערב, שונאי מהגרים ואויבי הרפובליקה. היא מייצגת את צרפת של משפט דרייפוס ושל משטר וישי. עלייתה לשלטון, כי תתרחש, תהיה בראש ובראשונה הבעה של אי-אמון בדמוקרטיה המערבית הליברלית.

הבוזמניות של הנסיגה

אנחנו עומדים בעיצומה של נסיגה רב-יבשתית מן הדמוקרטיה הזו. אין היא כרוכה בהכרח בקריעת חוקות ובפיזור מפלגות. ברוב המקומות, הנסוגים מעדיפים להוסיף ולקיים מראיות-עין של דמוקרטיה. אין זה מן הנמנע שבהדרגה, גם מראיות-העין ייעלמו, ונראה חזרה אל משטרים חד-מפלגתיים. מאפיין חשוב של הנסיגה מן הדמוקרטיה הליברלית הוא פניית העורף לאמונותיה של הדמוקרטיה הזו ולפרקטיקות שלה, כולל גבולות פתוחים וסחר חופשי, וכמובן ערכים תרבותיים כמו פלורליזם וסובלנות.

ממה נובעת הבוזמניות של הנסיגה? נקודת מוצא מקובלת היא המשבר הפיננסי הגדול של סוף העשור שעבר. משברים פיננסיים הם תמיד רקע הולם לשקיעת מוסדות או לשינוי הרגלים פוליטיים. קל להתעייף מדמוקרטיה בזמנים של חרדה.

דמוקרטיה לצורך זה אינה רק החופש להתארגן ולהתבטא, אלא כרוכות בה גם משמעת וולונטרית וסולידריות חברתית. אלה מועדות לפורענות בזמנים של משבר. אי-ודאות אינה מיטיבה עם מערכות דמוקרטיות. לעתים רחוקות מאוד משברים מביאים ארצות להרחיב את החירויות הדמוקרטיות. בדרך כלל, משברים מעניקים סיבה, או תירוץ, לדילול החירויות, מימי הרפובליקה הרומית עד ארצות-הברית של ימינו.

הקשר בין המשבר הפיננסי ובין נסיגת הדמוקרטיה בשום פנים אינו אוניברסלי. אדרבא, יש כמה מקרים בולטים שבהם שגשוג כלכלי העניק השראה לנסיגה, או אפילו אפשר אותה. ראו למשל את המקרים של רוסיה ושל ונצואלה, שתי חלוצות בהתרחקות מדמוקרטיה. שתיהן הגבירו את קצב התרחקותן בימי השיא של גאות מחירי הנפט, באמצע העשור הקודם. הכנסות הנפט העניקו רישיון לשליטיהן לדחוק את האופוזיציה אל שוליים של חוסר חשיבות, ופוליסת ביטוח מפני זעם ציבורי.

קשה גם לייחס את משברי הדמוקרטיה בטורקיה, בפולין ובהונגריה לפגיעתו הרעה של המשבר הפיננסי. טורקיה ופולין דווקא עשו חיל, יחסית, בזמן שמערב אירופה נאנקה תחת כובד המשבר.

זכויות היתר של האליטה

האם אפשר אפוא לתת סימנים בנסיגה מן הדמוקרטיה? היש מכנים משותפים? אני חושב שכן, אבל אולי מוטב לחפש קשר נסיבתי במקום סיבתי.

הביטוי השכיח ביותר הוא עייפות מן הסדר הקיים. למרבה העניין, לעייפות הזו אין כתובת טבעית יחידה, או מובנת מאליה. צדדי הדמיון בין פופוליזם ימני ושמאלי מעוררים לפעמים אי נוחות. הסקרים בצרפת, המצוטטים למעלה, מראים שרדיקלים מן השמאל יתקשו להצביע לטובת המועמד המתון לנשיאות, מפני שהוא מייצג יותר מדי את "האליטה". ברטוריקה הפוליטית בארצות-הברית בשנה שעברה היה לא פעם דמיון הרבה יותר גדול בין דונלד טראמפ, הרפובליקן הימני, לברני סנדרס, הדמוקרט השמאלי, מאשר בין סנדרס להילרי קלינטון. נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה, המעודד את כוחות הביטחון שלו לרצוח עברייני סמים, הוא בעל רקורד פרו-קומוניסטי.

במובן הזה, אולי יש דמיון בין הנסיגה מן הדמוקרטיה ובין מה שהצטייר כמעט לפני 30 שנה כאימוץ של הדמוקרטיה. גם אז, הסיבה העיקרית הייתה עייפות משימוש לרעה בכוח. זכויות היתר של אליטה פוליטית נמאסו על מיליונים במזרח אירופה, בברית המועצות, בסין ובמדינות החד-מפלגתיות של אפריקה. נחפזנו אז להניח שהבחירה הדמוקרטית משקפת ניצחון במאבק קוסמי בין טוב לרע. הפרזנו מאוד אז, ואולי אנחנו מפריזים גם עכשיו, בהערכת נסיגתה של הדמוקרטיה.

הבעיה היא כמובן, שהנסיגה מן הדמוקרטיה מעניקה כלי-שיור ואריכות ימים לאליטות חדשות, שבהיעדר דמוקרטיה יהיה קשה להיפטר מהן. זה הפרדוקס הקלאסי, שמכוחו הדמוקרטיה מאצילה חירויות על אלה המבקשים את נפשה. להם אין כל צורך להשיב חירות תחת חירות. הנסיגה מן הדמוקרטיה עלולה להיות אפוא ארוכה ומרה.